איך הייתם בתיכון?

[שושיטה בפיתה]

כשנכחתי די נהניתי.

הברזתי המון

. הייתי בסדר גמור מהבחינה החברתית. שלום אני לא אומרת ברחוב לאף אחד, מתקשה לזהות אנשים

.

 

[stagadish2]

לאות הזדהות לא הלכתי היום לבית ספר

הברזות הן טעם החיים.

 

[Thumpers]

הברזות שוות משהו רק כשאת לפעמים בשיעורים

אגב, עזבי הברזות - מה שאני הייתי עושה זה מגיעה לשיעור ומתנהגת כאילו אני בהפסקה. גם לא קיבלתי חיסור, וגם לא למדתי (מה שכן? קיבלתי התנהגות שלילית כמה פעמים, אבל לא רלוונטי...)

 

[stagadish2]

באסיפת הורים

שאלתי את המורה שלי לספרות אם היא המורה שלי לספרות. [מה, הייתי רק באיזה שני שיעורים מתחילת השנה]

 

[Thumpers]

לא לגמרי חכם.

יש חוצפה, ויש חוצפה.

 

[stagadish2]

מה, הייתי בלי משקפיים

 

[Thumpers]

חחח

אז בסדר

 

[Tinosaur]

וואו, ממש תיארת אותי עכשיו

אאוטסאיידר ללא ספק, גם דיכאוני כל השנתיים האחרונות וסביר מאוד שאני אפילו לא איישיר מבט לרוב אלה מהכיתה. סבלתי מאוד ואני לא חושב שיכל ליהיות אחרת. אמנם סיימתי שנה שעברה ועכשיו הרבה יותר סבבה למען האמת, אבל הפצע עדיין פתוח

. אם זה מעניין מישהו, אז לא יכולתי להתמודד עם העובדה שאני מיחידי הסגולה שפוזה לא מעניינת אותם. אנשים זה דבר מאוד שקוף, והרוב המוחלט בתיכון מחליט לשחק משהו שהוא לא ולי אישית קשה להתחבר עם הצגה. החוויה אולי הייתה רעה אבל מחשלת, ויצאתי בתחושה שנשארתי מי שאני ולא עשיתי דברים כדי לרצות אנשים. סורי על החפירה

.

 

[Tinosaur]

אגב למען הסר ספק

היו לי הרבה חברים (רובם לא מהכיתה), לא הייתי ילד הכאפות שכולם מתעללים בו וגם לימודים ממש לא היו בראש מעייניי. הבעיה הייתה בגישה שלי ובעובדה שכל יום אני צריך לשהות נון סטופ בחברת אנשים שאני לא ממש מתחבר אליהם וגם לא ממש מצליח להגיע אליהם (אני מופנם ולא טוב ביצירת קשרים כמו שכבר נאמר פה). אולי הייתי צריך להתאמץ קצת ולא ליהיות מקובע בשליליות, אבל התיכון מסגרת שיכולה לחרפן ואם רע לך זה רק מתעצם בגלל כל מיני סיבות. סורי על החפירה 2

 

[stagadish2]

מישהו כבר אמר את זה כאן

אין שום דבר רע במשפטים ארוכים. אתה לא צריך להרגיש אשם בגלל שזה יצא לך יותר מ- 140 תווים. אז דיי עם ה"סורי על החפירה".

 

[In Red]

לא תקופה הכי טובה בחיי

טוב שהיא נגמרה.

 

[goldy]

סבלתי מכל רגע

כל הזמן הרגשתי שהחיים עוברים ליידי. כל הזמן חייבים להתכופף בפני ההומו בארון שבתחילת התיכון 'רק' דיבר על שמות-שחקני-כדורגל-שמשחקים-בקיבינימאט-או ש-עלולים-לשאול-אותו-"למה אתה מרגיש שונה?", ולקראת סוף התיכון הוא כבר הוציא את הסטרייטים מחוץ לחוק. אולי אם הייתי לומד בתיכון פרטי בצפון ת"א היה טוב יותר.

 

[צלהגשם]

מזדהה עם השורה הראשונה,

מרימה גבה לגבי השאר.

 

[goldy]

כל אחד והמציאות שלו

 

[Saladin]

נכנסתי לתיכון

בידיעה ברורה שאני לא הולך ליצור קשרים עם אנשים וליזום שום דבר. הנקודה הקריטית מבחינתי היתה באמצע חטיבת הביניים, אז התחלתי להיות בררן ומאסתי בחברים שהיו לי, לא בצורה אגרסיבית כמובן אלא להיפך, פשוט נתתי להם להתרחק ממני. בתיכון היה לי חבר אחד (עד היום הוא החבר היחיד שלי) ועוד חבורה קטנה של חנונים מהצד, ובהחלט לא נהניתי. העובדה שנכנסתי לצבא כמעט בלי חברים לא עזרה, מכיוון שאם היו לי חברים שעושים עם עצמם משהו בצבא כנראה שגם אני הייתי נדחף למצות את התקופה הזו. אחרי הצבא עשיתי את השטות של ללמוד מדעי הדשא וגם שם לא ממש נקשרתי לאף אחד. למעשה, מאז אמצע חט"ב ועד היום אני סובל מהמחלה שבה אני נהנה רק עם עצמי ולא יוזם קשרים עם אף אחד. בעיה, אבל עדיין לא התייאשתי

 

[stagadish2]

ray of sunshine, aren't you?

האמת שזו די הבעיה שלי. אני כן מסוגלת לדבר עם אנשים, הבעיה היא שזה אף פעם לא מהנה אותי. לי יש נטייה כזאת להתרחק מאנשים שמעניינים אותי כדי לא להרוס את הפוטנציאל (קטע דפוק) ולתת לאנשים שאני דיי ניטרלית לגביהם להידבק אליי. יהיה בסדר או משהו.

 

[Saladin]

הקטעים הדפוקים שלך סופר-מוכרים לי.

נטייה להתרחק מאנשים שמעניינים אותי כדי לא להרוס את הפוטנציאל - יש לי דוקטורט בזה (דמייני שאני ג'ורג' קוסטנזה עם הצחוק שלו). עם בנות שהייתי מאוהב בהן הייתי מתנהג בצורה שנראתה להן לא נחמדה, קצת תוקפנית ולא מילולית, כאילו יש לי משהו נגדן. עם גברים שהיה סיכוי לפתח איתם שיחה מעניינת הייתי מאמץ הרבה פעמים גישה של יודע-כל ומתנשא, זו דרך מצוינת להרחיק אנשים. אבל כמובן שלא התכוונתי בכלל להתנהג כך. במקומות העבודה שעבדתי בהם בשנות ה-20 שלי עד כה הייתי הרבה יותר חברותי ונעים מאשר מתנשא ותוקפני, והשתדלתי לעבוד בעבודה פרונטלית שדורשת קשר עם אנשים במיוחד בגלל הניסיון שלי. התקדמתי בדברים מסוימים, נהייתי כמובן יותר חכם ויש לי נוכחות (כלומר אני לא אנמי) אבל עדיין לא הצלחתי להיפטר מההרגשה של חוסר פנאי נפשי לאנשים. אבל ברור לי שיותר טוב לי עם אנשים מאשר בלעדיהם ואני שואף להיות "בן אדם של אנשים". גם את הנייטרליות האסונית (אסונית, לא פחות) הזו אני מכיר היטב - מי שלא בוחר את החברים שלו, החברים שלו בוחרים (או צדים) אותו וזה יכול לתרום לעיכוב בגיבוש העצמאות - אני מזכיר שוב את חבורת החנונים שאיתה העברתי את ההפסקות ב-3 שנות התיכון על ספסל ליד הכיתה ובערבי שישי שהוקדשו אך ורק לצפייה בסרטים ולמשחק פיפא במחשב (נשמע כאילו זה יכול להיות כיף אבל היינו רק בנים, חנונים ולא עשינו שום דבר אחר). נחמד להיות ray of sunshine בשביל מישהו

 

[stagadish2]

כל האנשים שאני בקשר איתם היום

זה אנשים שיצרו קשר איתי. לא חושבת שאי פעם קשר שניסיתי ליזום בעצמי התפתח למשהו מוגדר. או אנשים שהכרתי דרך חברים (רמז: כשהחברים לא משהו גם החברים שלהם לא משהו). ולא שיש יותר מדיי מהם, אבל בסדר. הגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להכיר אנשים חדשים היא להגיע למקום שאתה מכיר בו מישהו (אפילו היכרות שטחית), ורק כשאנשים ייראו אותך מתקשר עם אנשים אחרים, תוכל להשתחרר מהחזות האנטיפתית. אני שונאת לדבר על דברים משעממים כדי ליצור שיחה, זה שקול בעיניי לשתיקה, אז אני צריכה כנראה להסתובב במקומות מעניינים יותר שייגרמו לשיחות להיות מעניינות. אאוריקה! או משהו. האמת שהייתי צינית בקשר לray of sunshine, אבל היי, whatever makes you happy. בשורה התחתונה, הקשרים שלי עם אנשים שטחיים מדיי.

 

[Lion_Heart]

סבלתי קשות

היו לי חברים ממש מוזרים(לא בקשר עם אף אחד מהם)...והיו שם...כל כך...הרבה...ערסים\יות

 

[stagadish2]

אני דווקא לא נתקלת בערסים

הם בכיתות שלהם, לומדים להם גאוגרפיה להנאתם. אחלה של גטו סידרו להם.