איך בזמן האחרון
אני ממש צריכה להגיד דברים, אבל המילים פשוט לא יוצאות... מכירים את זה? כבר הרבה זמן שאני לוחצת על "הוספת הודעה חדשה". כותבת חצי שורה, מוחקת. מתחילה מחדש ושוב מוחקת. וחוזר חלילה. הכל מתחיל להסתדר, לאט לאט. עוד שכבה של מלט ולבנים. מי יודע, אולי הקיר הזה שנקרא החיים שלי יבנה ויושלם באיזשהו שלב. בלי פרצות וחורים מיותרים, בלי שיתמוטט ואז אצטרך להתחיל בבניה מחדש. וזה מעייף, כל העסק הזה. די, אין כוח. אין לי כבר אויר. לפעמים אני שואלת את עצמי למה הכל כל כך קשה ואז נזכרת במשפט "מה שלא הורג - מחשל". חושבת לעצמי "יופי, עכשיו התחשלתי, אני תותחית, מי יכול עליי?" <אוקיי, קצת פחות בהגזמה, אבל אתם מבינים את הכוונה> ובכל פעם זה אותו דבר. אומנם זה לא הורג אותי, אבל בכל זאת, זה לא נעשה יותר קל. ואני לא מרגישה כזו חזקה. להיפך, האמת היא שכבר התחלתי להתייאש מהדברים. לפני כמה ימים קיבלתי שלושה "רמזים" שהגיע הזמן לחזור ולהאמין בעצמי, לא להתייאש, שכל החיים עוד לפני ושאם אתאמץ באמת - עוד יש לי סיכוי. לרגע זה מאוד שימח אותי, אבל איכשהו זה נתקע. זו ההגדרה למצב שלי כרגע - תקועה. אני צריכה חופש. חופש אמיתי מהחיים האלה. אני קוראת את כל מה שקראתי עד עכשיו ונראה שאני סותרת את עצמי, אבל כזה הוא המצב אצלי - הכל מבולבל. אני מנסה לחשוב שאם אמא שלי הייתה פה הדברים היו שונים, אבל אני יודעת שלא. הם היו בדיוק אותו דבר, וגם אז לא הייתי יכולה לפנות אליה. אבל מה אני יכולה לומר במקרים כאלה..? עדיף שנגמר כמו שנגמר. יו, כמה שעצוב לי להודות בזה. אוף, אין לי אויר. לכל הקטע הארוך הזה אין פואנטה. יכול להיות שהוא גם די מיותר, אבל זה אחד המקומות שאני מרגישה בהם הכי שלמה להגיד את מה שאני מרגישה. אז תסלחו לי על הבלאגן שעשיתי כאן לחינם, הא? סופ"ש רגוע.
אני ממש צריכה להגיד דברים, אבל המילים פשוט לא יוצאות... מכירים את זה? כבר הרבה זמן שאני לוחצת על "הוספת הודעה חדשה". כותבת חצי שורה, מוחקת. מתחילה מחדש ושוב מוחקת. וחוזר חלילה. הכל מתחיל להסתדר, לאט לאט. עוד שכבה של מלט ולבנים. מי יודע, אולי הקיר הזה שנקרא החיים שלי יבנה ויושלם באיזשהו שלב. בלי פרצות וחורים מיותרים, בלי שיתמוטט ואז אצטרך להתחיל בבניה מחדש. וזה מעייף, כל העסק הזה. די, אין כוח. אין לי כבר אויר. לפעמים אני שואלת את עצמי למה הכל כל כך קשה ואז נזכרת במשפט "מה שלא הורג - מחשל". חושבת לעצמי "יופי, עכשיו התחשלתי, אני תותחית, מי יכול עליי?" <אוקיי, קצת פחות בהגזמה, אבל אתם מבינים את הכוונה> ובכל פעם זה אותו דבר. אומנם זה לא הורג אותי, אבל בכל זאת, זה לא נעשה יותר קל. ואני לא מרגישה כזו חזקה. להיפך, האמת היא שכבר התחלתי להתייאש מהדברים. לפני כמה ימים קיבלתי שלושה "רמזים" שהגיע הזמן לחזור ולהאמין בעצמי, לא להתייאש, שכל החיים עוד לפני ושאם אתאמץ באמת - עוד יש לי סיכוי. לרגע זה מאוד שימח אותי, אבל איכשהו זה נתקע. זו ההגדרה למצב שלי כרגע - תקועה. אני צריכה חופש. חופש אמיתי מהחיים האלה. אני קוראת את כל מה שקראתי עד עכשיו ונראה שאני סותרת את עצמי, אבל כזה הוא המצב אצלי - הכל מבולבל. אני מנסה לחשוב שאם אמא שלי הייתה פה הדברים היו שונים, אבל אני יודעת שלא. הם היו בדיוק אותו דבר, וגם אז לא הייתי יכולה לפנות אליה. אבל מה אני יכולה לומר במקרים כאלה..? עדיף שנגמר כמו שנגמר. יו, כמה שעצוב לי להודות בזה. אוף, אין לי אויר. לכל הקטע הארוך הזה אין פואנטה. יכול להיות שהוא גם די מיותר, אבל זה אחד המקומות שאני מרגישה בהם הכי שלמה להגיד את מה שאני מרגישה. אז תסלחו לי על הבלאגן שעשיתי כאן לחינם, הא? סופ"ש רגוע.
