אני ממש גרועה בתחום הזה.. לומדת לאט לאט לאט..
 
אצל אמא שלי ומשפחתה אין מחמאות ואין פידבקים חיוביים. אני משייכת את זה לעדה שלנו
הטוב הוא הברור מאליו, כשהייתי חוזרת עם תעודות מושלמות של הכל מאה היא היתה אומרת "איזה תעודה משעממת", כשאמרתי שיש ילד בכיתה שלנו שמקבל 100 שח על כל ציון מאה שהוא מקבל במבחן, היא אמרה לי שהיא מוכנה לתת לי מאה שח על כל 60 שאני אביא
 
אבא שלי הוא ההיפך המוחלט בקטע הזה, הוא כל כך מחמיא וכל כך מעריץ שממש זילזלתי בזה המון שנים, כי גדלתי בתחושה שמחמאות זה לחלשים, מחמאות זה לילדים קטנים, זה זול. אוי אוי אוי איזה גישה נוראית.
 
אני חושבת שהשינוי התחיל בי רק לקראת סוף שנות העשרים שלי, והגיעו להפנמה אמיתית בזכות תוכניות חינוך הילדים של ד"ר טניה ביירון, שאני ממליצה עליהן בחום בלי קשר לילדים. זוגתי ואני בתחילת דרכנו המשותפת היינו יושבות ורואת את התוכניות ולומדות ממנה המון ומיישמות אח"כ אחת על השניה. (היא מלכתחילה באה מגישה אחרת וניסיון חיים אחר למחמאות).
מד"ר ביירון למדתי והבנתי שמגיע פידבק על התנהגות חיובית, ושמגיע-מגיע וראוי לתת, בניגוד למה שחשבתי עד אז
הבנתי שלתת תשומת לב על התנהגות שלילית (גם אם זה כעס) זה אבסורד שהוא נגד האינטרס שלי כבת אדם
 
אחרי עשור של אימונים, אני יכולה להגיד שהיום אני יותר חמה ומפרגנת מאי פעם. ואם בהתחלה זה היה יוצא לי עקום עד כדי מביך
(והו הו כמה עקום זה היה יוצא, כמעט נשמע כמו שקר מוחלט), הרי שהיום זה יוצא ממני בשיא הטבעיות ומתוך כוונה עמוקה. כשאני מרגישה אני אומרת, ואני אומרת די הרבה
חוץ מלמשפחה שלי הגרעינית. גם היום כל כך קשה לי להגיד ולפרגן להם. האבסורד. אני מרגישה כלפיהם המון חיובי, אני יכולה לדבר על זה עם אחרים, אבל להגיד להם ממש.. וואו, גובל בבלתי אפשרי.
 
 
 
עם הצד ההפוך, קבלת מחמאות, אני עדיין מאד גרועה. אפילו קבלת מחמאות מזוגתי, שהיא אדם חם ומפרגן, לפחות הפסקתי לפסול על הסף ולחשוב שזה אינטרסנטי כמו שהייתי מתרגמת את זה כשהייתי צעירה
אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת איך להגיב. אני מגיבה לרוב בהתעלמות או יותר גרוע, בדברנות יתר מוגזמת במיוחד (ואתם בטח רואים את הרגיל שלי אז תארו לעצמכם כמה מצטער המחמיא בואתו רגע
) שנועדה לברוח הכי רחוק מהסיטואציה של המחמאה.
 
אני עובדת על להגיד תודה בחיוך ולשתוק.
אני מבינה לגמרי בשכל שמי שמחמיא עושה את זה מתוך כוונה טובה, ובאמת מתרגשת מהמחווה, אבל כלפי חוץ אני הופכת להיות גוש בילבול
עובדת על זה, עובדת עובדת עובדת עובדת על זה
 
 
לא יודעת אם זה ביולוגי או סביבתי, אבל יודעת שאפשר לשנות, גם אם לאט לאט
