שרון מירושלים
New member
איך אנחנו מתקדמים
אני רוצה לשתף אתכם באבני הדרך של המסע המרתק שלנו. לפני זמן לא רב שאלתי כאן איך מסבירים לילד מה יש לו. קיבלתי תגובות שעזרו לי מאוד והתחלתי "לטפטף" בשיחות עם הילד (בן -6) פרטים, גם כדי להכינו לקראת הפגישה הראשונה בשערי צדק. כבר סיפרתי על אותו ערב שנרדם עם חיוך על הפנים אחרי שנתתי שם - טיקים- ל"דברים האלה שקורים לך בלי שאתה מתכוון". זאת משום שהוא מיד הבין (בעצמו) מדברי, שאם יש לזה שם, אז יש עוד אנשים כאלה.עברו עוד כמה ימים עד שלמד להשתמש במילה טיקים, ולא במילה :שגיאות, שאימץ לעצמו מאז אותה שיחה... בשיחה הבאה - וזה בד"כ בזמן המתוק שלפני השינה, כשהקטן (4) נרדם ומניח לנו.... שר בהתלהבות "יש! יש! זה יעבור לי!" כשסיפרתי שקבענו תור עם ההכי מומחים שיש. זה היה עוד אחד מהרגעים הצובטים בלב, וגם הבנה שצריך להקפיד בניסוחים ובמסר: אני מנסה ליצור קרקע נוחה לביקור, אבל הוא עלול לקבל את המסר שצריך את ההכי מומחים - כי הבעיה חמורה, או אולי, שהם אלה שירפאו אותו. הדבר הבא קרה כאשר בוקר אחד שוחחתי איתו על האפשרות שינסה פחות להסתיר, ומה הוא יכול לענות אם מישהו יעיר לו. וכך, הגננת שמעה בא. צהריים שילד העיר או שאל, והוא ענה: ככה אני. נולדתי עם שגיאות. הילד שאל איזה שגיאות, והוא ענה: שגיאות בתנועה. שמחתי ששיחותי הניבו פרי, והתופעות של השתוללות, זריקת אוכל, והתנהגות של מוקיון - שקרו בעבר (בזמנו ניחשנו שזה קשור להתמודדות עם תגובות הילדים, אבל הכל היה טרי מאוד) - לא חזרו, והוא הגיב בבגרות ביטחון וקור רוח. כרגע אנחנו כהורים עסוקים פחות בטיקים, ויותר בפיענוח הצד ה -OCD שבעניין. אילו התנהגויות קשורות לזה, ובמה אנחנו עלולים לתרום להתגברות החלקים האלה או יכולים לעזור בהגמשת עולמו. תודה על תשומת הלב.... שרון
אני רוצה לשתף אתכם באבני הדרך של המסע המרתק שלנו. לפני זמן לא רב שאלתי כאן איך מסבירים לילד מה יש לו. קיבלתי תגובות שעזרו לי מאוד והתחלתי "לטפטף" בשיחות עם הילד (בן -6) פרטים, גם כדי להכינו לקראת הפגישה הראשונה בשערי צדק. כבר סיפרתי על אותו ערב שנרדם עם חיוך על הפנים אחרי שנתתי שם - טיקים- ל"דברים האלה שקורים לך בלי שאתה מתכוון". זאת משום שהוא מיד הבין (בעצמו) מדברי, שאם יש לזה שם, אז יש עוד אנשים כאלה.עברו עוד כמה ימים עד שלמד להשתמש במילה טיקים, ולא במילה :שגיאות, שאימץ לעצמו מאז אותה שיחה... בשיחה הבאה - וזה בד"כ בזמן המתוק שלפני השינה, כשהקטן (4) נרדם ומניח לנו.... שר בהתלהבות "יש! יש! זה יעבור לי!" כשסיפרתי שקבענו תור עם ההכי מומחים שיש. זה היה עוד אחד מהרגעים הצובטים בלב, וגם הבנה שצריך להקפיד בניסוחים ובמסר: אני מנסה ליצור קרקע נוחה לביקור, אבל הוא עלול לקבל את המסר שצריך את ההכי מומחים - כי הבעיה חמורה, או אולי, שהם אלה שירפאו אותו. הדבר הבא קרה כאשר בוקר אחד שוחחתי איתו על האפשרות שינסה פחות להסתיר, ומה הוא יכול לענות אם מישהו יעיר לו. וכך, הגננת שמעה בא. צהריים שילד העיר או שאל, והוא ענה: ככה אני. נולדתי עם שגיאות. הילד שאל איזה שגיאות, והוא ענה: שגיאות בתנועה. שמחתי ששיחותי הניבו פרי, והתופעות של השתוללות, זריקת אוכל, והתנהגות של מוקיון - שקרו בעבר (בזמנו ניחשנו שזה קשור להתמודדות עם תגובות הילדים, אבל הכל היה טרי מאוד) - לא חזרו, והוא הגיב בבגרות ביטחון וקור רוח. כרגע אנחנו כהורים עסוקים פחות בטיקים, ויותר בפיענוח הצד ה -OCD שבעניין. אילו התנהגויות קשורות לזה, ובמה אנחנו עלולים לתרום להתגברות החלקים האלה או יכולים לעזור בהגמשת עולמו. תודה על תשומת הלב.... שרון
