שלום לך משי אדום,
משתתף בצערך. זה באמת שבר גדול, כואב, איום ונורא בחיינו - ואת מתארת בצורה מוחשית את שעובר עליך. דבר שגם עבר/עובר עלינו. כל אחד בדרכו מתמודד עם האובדן הנורא הזה. כל אחד בדרכו, בקצב שלו, לומד לחיות איתו. זו תקופה - לא דבר מוחלט -זה לא לתמיד... זה כואב יותר כעת - ובעתיד , יכאב פחות. תלמדי איך לחיות לצד הכאב, האובדן, הגעגוע, העצב, הזכורונות העצובים ,הקשים . בהתחלה רק הם ליוו אותי - ועם הזמן הגיעו אלי גם הזכרונות הטובים , שכשהגיעו, נתנו לי כוחות רבים - ועזרו לי לקום מהנפילה, התמוטטות. אם את מוענינת , מתפרסמת כאן מודעה על "סדנא להתמודדות עם אובדן בן/ בת זוג". אני עברתי אותה, אחרי שנה שהתאלמנתי. בקבוצה (חמישה, אחת פרשה בהתחלה), היינו בזמן שונה של אלמנות, ובגילאים שונים, אך המשותף היה - האובדן שחווים, והרצון להתמודד איתו, וללמוד לחיות איתו. הרי אהובינו שאינם - מה היו מאחלים לנו - כעת? שיהיה לנו רק טוב. עם שמחה, שלוה, רוגע וסיפוק.... - כך אני מגדיר לי זאת. לכן, חשוב לנו להתמודד אם האובדן - לכאוב, להתגעגע - ולהמשיך ולבנות חיים אחרים. חיים בלי אהובינו, עם זכרונותיהם, שחקוקים לנו לעד בליבנו, ובמחשבותינו. מדובר בתקופות. לפעמים, יש יותר כאב וקושי, ולפעמים פחות. זהו תהליך איטי, הדורש סבלנות. אין קיצורי דרך. אני אמרתי לעצמי שאני בבי"ס של החיים. וכך מתקופה לתקופה , הרגשתי פתאום ש"עליתי לכתה ב'"... וזו היתה הרגשה מרוממת לב., זה קרה לי אחרי כשנה וחצי, שפתאום, נפל לי האסימון, והתמלאתי בזכורנות הטובים של 16 שנות חיינו משותפים. כל אחד - הוא יחיד ומיוחד - ויש לו את העבר שלו, ההוה שלו - וגם העתיד שלו... כעת אנו בתקופה שבונים מחדש את העתיד שלנו. זו עבודה קשה, במיוחד לאחר שמה שבנינו בעמל ובהשקעה, בשמחה ובחדוה - נהרס לנו עד היסוד. אין כעת זוגיות, שתוף, אהבה ודאגה של אוהבים. לומדים (כל אחד בדרכו, בקצב שלו, עם הכאב האיום והנורא שלו) איך לחיות אחרת. עכשיו, נראה לי, שזו לך,התקופה הכי קשה באובדן. גם היא תעבור... תחפשי את קרבתם של אוהביך. הדואגים לך . שאכפת להם מהכאב שלך - הגם שלא יכולים לעזור כ"כ , כי זה הכאב שלך ורק שלך. תזכרי, שרוב הפונים אליך, רוצים בטובתך. ולעיתים קורה, שאין מה להגיד - אבל מרגישים קרוב, ורוצים בטובתך. - אין כמו חיבוק. נותן הרבה כוח. קבלי חיבוק של תמיכה .
חגי
