איך אומרים מלאי
- פותח הנושא LinkTra
- פורסם בתאריך
איך הוגים את המילה מלאי (mlay או melay) תודהhapax legomenon
New member
לא מסכימה
תנועת השווא, כשמה כן היא: שָׁוְא, לא-כלום, העדר תנועה. זאת אומרת, שעיצור המסומן בשווא, אין צורך להגות שום תנועה אחריו. כל ההבחנה בין שווא נח לשווא נע היא מאוחרת ומלאכותית, ואין לה שום בסיס הגייתי. צריך לזכור, שאת סימני הניקוד המציאו בעלי המסורה, והם עשו זאת על סמך שמיעה בלבד: תנועות שנשמעו להם זהות, צויינו באותו סימן, שהרי מה אכפת להם להמציא סימן נוסף? מכאן ברור, שבעיניהם (או יותר נכון - באוזניהם) לא היה הבדל בין שווא נח לשווא נע, או בין קמץ קטן לקמץ גדול. גם ההפך נכון: אם הם השתמשו בשני סימנים שונים, הם ודאי שמעו תנועות שונות. לכן בהכרח הם הבדילו בין קמץ לפתח ובין צירי לסגול. עם זאת,בסביבות פונטיות מסויימות לא "נוח" לדוברי העברית שלא להגות תנועה (ל' שוואית בתחילת מילה, למשל), ואז הוגים תנועת e. ההגייה הזאת, אם התקיימה בתקופת בעלי המסורה, לא נחשבה בעיניהם לתנועה בפני עצמה (פונמה), אלא לתנועה אלטרנטיבית שמתקבלת תחת תנאים מסויימים (אלופון). את ההבדל בין פונמה לאלופון אפשר להמחיש במילים 'פנחס' ו'פנקס': ה-נ ב'פנחס' נהגית כאשר קצה הלשון נוגע באיזור שמאחורי השניים הקרוי מכתש. לעומתה, ה-נ ב'פנקס' נהגית כאשר החלק האמצעי של הלשון נוגע בחלק אחורי יותר של החיך. זאת בגלל הידמות חלקית של ה-נ ל-ק שאחריה. אז איך צריך להגות נ? כרגיל: בנגיעת הלשון במכתש, אלא אם הסביבה הפונטית, כמו ב'פנקס', ב'בנק' או ב'מנגינה' כמעט מאלצת הגייה אלטרנטיבית. על אותו משקל: איך צריך להגות שווא? כרגיל: ללא תנועה, אלא אם הסביבה הפונטית מאלצת אחרת. אך לא זה המקרה ב'מלאי' (או ב'דרכים'), ולכן אין סיבה לעוות שם את השווא.
תנועת השווא, כשמה כן היא: שָׁוְא, לא-כלום, העדר תנועה. זאת אומרת, שעיצור המסומן בשווא, אין צורך להגות שום תנועה אחריו. כל ההבחנה בין שווא נח לשווא נע היא מאוחרת ומלאכותית, ואין לה שום בסיס הגייתי. צריך לזכור, שאת סימני הניקוד המציאו בעלי המסורה, והם עשו זאת על סמך שמיעה בלבד: תנועות שנשמעו להם זהות, צויינו באותו סימן, שהרי מה אכפת להם להמציא סימן נוסף? מכאן ברור, שבעיניהם (או יותר נכון - באוזניהם) לא היה הבדל בין שווא נח לשווא נע, או בין קמץ קטן לקמץ גדול. גם ההפך נכון: אם הם השתמשו בשני סימנים שונים, הם ודאי שמעו תנועות שונות. לכן בהכרח הם הבדילו בין קמץ לפתח ובין צירי לסגול. עם זאת,בסביבות פונטיות מסויימות לא "נוח" לדוברי העברית שלא להגות תנועה (ל' שוואית בתחילת מילה, למשל), ואז הוגים תנועת e. ההגייה הזאת, אם התקיימה בתקופת בעלי המסורה, לא נחשבה בעיניהם לתנועה בפני עצמה (פונמה), אלא לתנועה אלטרנטיבית שמתקבלת תחת תנאים מסויימים (אלופון). את ההבדל בין פונמה לאלופון אפשר להמחיש במילים 'פנחס' ו'פנקס': ה-נ ב'פנחס' נהגית כאשר קצה הלשון נוגע באיזור שמאחורי השניים הקרוי מכתש. לעומתה, ה-נ ב'פנקס' נהגית כאשר החלק האמצעי של הלשון נוגע בחלק אחורי יותר של החיך. זאת בגלל הידמות חלקית של ה-נ ל-ק שאחריה. אז איך צריך להגות נ? כרגיל: בנגיעת הלשון במכתש, אלא אם הסביבה הפונטית, כמו ב'פנקס', ב'בנק' או ב'מנגינה' כמעט מאלצת הגייה אלטרנטיבית. על אותו משקל: איך צריך להגות שווא? כרגיל: ללא תנועה, אלא אם הסביבה הפונטית מאלצת אחרת. אך לא זה המקרה ב'מלאי' (או ב'דרכים'), ולכן אין סיבה לעוות שם את השווא.
hapax legomenon
New member
באמת
האבחנה בין קמץ קטן (שכנראה קרוב יותר בהגייתו לקמץ המקורי) לקמץ הגדול נוצרה בשלב מאוחר, כאשר הגיית תנועת o התקבעה בסביבות פונטיות מסויימות, בעוד שבסביבות פונטיות אחרות נהגתה תנועת a. ובכן? בעלי המסורה לא הבחינו בין קמץ לקמץ. אך מי שרוצה להגותם אחרת על פי סביבתם הפונטית - הרשות בידו. כעת החלף במשפט לעיל 'קמץ' ב'שווא' והוא יישאר נכון באותה מידה.
האבחנה בין קמץ קטן (שכנראה קרוב יותר בהגייתו לקמץ המקורי) לקמץ הגדול נוצרה בשלב מאוחר, כאשר הגיית תנועת o התקבעה בסביבות פונטיות מסויימות, בעוד שבסביבות פונטיות אחרות נהגתה תנועת a. ובכן? בעלי המסורה לא הבחינו בין קמץ לקמץ. אך מי שרוצה להגותם אחרת על פי סביבתם הפונטית - הרשות בידו. כעת החלף במשפט לעיל 'קמץ' ב'שווא' והוא יישאר נכון באותה מידה.
learned hand
New member
למה זה לא המקרה?
את הוגה "מלמד" melamed או mlamed? נראה לי כי במקרה זה נוח יותר להגות melay (אלא אם כן יש תוספת תחילית שמקלה על הגיית השווא - המלאי, במלאי; כמו המפקד לעומת סתם מפקד).
את הוגה "מלמד" melamed או mlamed? נראה לי כי במקרה זה נוח יותר להגות melay (אלא אם כן יש תוספת תחילית שמקלה על הגיית השווא - המלאי, במלאי; כמו המפקד לעומת סתם מפקד).
hapax legomenon
New member
כי אילו זה כן היה המקרה
השאלה כלל לא היתה עולה.
השאלה כלל לא היתה עולה.
learned hand
New member
ולגופו של עניין?
קרן הישועה
New member
צר לי עלייך, אחותי היקרה
בעלי המסורה לא ניקדו את התנ"ך ע"פ השמועה כדברייך אלא בהתאם לאמור במסכת "מגילה" (דף ג' עמוד א'): ויקראו בספר תורת הא-לוהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא (ציטוט מתוך ספר "עזרא") ושם מקשה הגמרא לדעת חכמי המסורה, כאילו הם יסדו את כללי הנקוד והטעמים, והלא על פי הפסוק שלפנינו התורה ניתנה בסיני ביחד עם הניקוד והטעמים (כתורה שבעל פה)! השיבה על כך הגמרא במקום, שאכן אין ספק שהמסורה - מקורה בסיני ( משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה - פתיחת המשנה הראשונה במסכת "אבות") אולם "שכחום וחזרום וייסדום" (מסכת "מגילה" שם). אם תעקבי אחר התנ"ך, תמצאי שלשווא הנע כללים משלו ולשווא הנח כללים משלו, כי אחרת כיצד תסבירי את הגיית השווא הנע באמצע המלה (לאחר תנועה גדולה או תחת אות דגושה) כגון: "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו...", "וטמאה עד הערב", "ולקט קצירך לא תלקט" (כולן מתוך פרשת השבוע) ועוד כהנה וכהנה... לעומת אלה השווא הנח לעולם לא יבוא בתחילת המלה (למעט המלה שתים), לעולם יהיה הראשון מבין שני שוואים רצופים (למעט בסוף המלה: נפט), לעולם יבוא אחר תנועה קטנה (למעט הברה מוטעמת) ותחת אות רפויה בלבד (למעט: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" - דגש באל"ף) וכללי השווא הנע בוודאי ידועים לך על פי סימניהם א' - ה'.
בעלי המסורה לא ניקדו את התנ"ך ע"פ השמועה כדברייך אלא בהתאם לאמור במסכת "מגילה" (דף ג' עמוד א'): ויקראו בספר תורת הא-לוהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא (ציטוט מתוך ספר "עזרא") ושם מקשה הגמרא לדעת חכמי המסורה, כאילו הם יסדו את כללי הנקוד והטעמים, והלא על פי הפסוק שלפנינו התורה ניתנה בסיני ביחד עם הניקוד והטעמים (כתורה שבעל פה)! השיבה על כך הגמרא במקום, שאכן אין ספק שהמסורה - מקורה בסיני ( משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה - פתיחת המשנה הראשונה במסכת "אבות") אולם "שכחום וחזרום וייסדום" (מסכת "מגילה" שם). אם תעקבי אחר התנ"ך, תמצאי שלשווא הנע כללים משלו ולשווא הנח כללים משלו, כי אחרת כיצד תסבירי את הגיית השווא הנע באמצע המלה (לאחר תנועה גדולה או תחת אות דגושה) כגון: "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו...", "וטמאה עד הערב", "ולקט קצירך לא תלקט" (כולן מתוך פרשת השבוע) ועוד כהנה וכהנה... לעומת אלה השווא הנח לעולם לא יבוא בתחילת המלה (למעט המלה שתים), לעולם יהיה הראשון מבין שני שוואים רצופים (למעט בסוף המלה: נפט), לעולם יבוא אחר תנועה קטנה (למעט הברה מוטעמת) ותחת אות רפויה בלבד (למעט: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" - דגש באל"ף) וכללי השווא הנע בוודאי ידועים לך על פי סימניהם א' - ה'.
hapax legomenon
New member
../images/Emo51.gif
שאתה מאיר את עיני ופותח את לבי לשמוע דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת הלכה למשה מסיני. הרמת את קרני ותהי לי לישועה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל. אמן סלה כן יהי רצון.
שאתה מאיר את עיני ופותח את לבי לשמוע דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת הלכה למשה מסיני. הרמת את קרני ותהי לי לישועה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל. אמן סלה כן יהי רצון.
קרן הישועה
New member
../images/Emo51.gif על הברכות
מרגש לקרוא אותן כאן ובאמת אינני יודע, מה עשיתי, שזכיתי לכל כך הרבה שבחים. בסך הכל אני אוהב את השפה העברית. זוהי השפה שלי, שבה אני מתפלל אל בוראי, ובה דיברו אבותיי ואבות אבותיי ובזכותה גם נגטלו אבותנו ממצרים. זוהי שפה עשירה, שיש בה המון תוכן, ולא פחות מכך היא מלמדת על תרבות יהודית עתיקה מאוד. אני מאחל לך המון הצלחה ולכולנו, שנדע לנצל תרבות זאת לעשיית מעשים טובים בלבד ולבשורות טובות.
מרגש לקרוא אותן כאן ובאמת אינני יודע, מה עשיתי, שזכיתי לכל כך הרבה שבחים. בסך הכל אני אוהב את השפה העברית. זוהי השפה שלי, שבה אני מתפלל אל בוראי, ובה דיברו אבותיי ואבות אבותיי ובזכותה גם נגטלו אבותנו ממצרים. זוהי שפה עשירה, שיש בה המון תוכן, ולא פחות מכך היא מלמדת על תרבות יהודית עתיקה מאוד. אני מאחל לך המון הצלחה ולכולנו, שנדע לנצל תרבות זאת לעשיית מעשים טובים בלבד ולבשורות טובות.
אני מעדיף לא להסתמך על ויקיפדיה...
אבל כאן מדובר במשהו שנראה לי שקראתי גם בעבר. אין לי ספרים לידי, וברשת לא מצאתי טקסטים בניקוד בבלי או א"י. בכל מקרה, בויקיפדיה מופיע שבניקוד הבבלי והא"י אין סימון לשווא נח, ומכאן שיש עפ"י שיטות אלה הבדל בין שווא נע לשווא נח. ידוע שמסורת ההגייה הספרדית, שונה מההגייה של בעלי הניקוד הטברני ויותר קרובה לזו של הנקוד הא"י: אין בה אבחנה בין קמץ לפתח ובין צרה לסגול, כפי שציינת, יש עפ"י המסורת הספרדית גם הבדל בין קמץ קטן לגדול. לא פלא שגם בעניין השווא היא לא שווה למסורת הטברנית. אני בטוח שאת כל זה את יודעת, ואני לא מבין מדוע כתבת שהאבחנה מאוחרת ומלאכותית. אני גם מניח שאת יודעת שמקובל לראות בהגייה הספרדית את ההגייה התקנית בעברית שלנו. יכול להיות שאת לא מסכימה לתפיסה הזאת, אבל נראה לי שכך יש לענות לכל מי ששואל שאלה סתמית לגבי עברית תקנית. בדיוק כמו שיש לענות לשאלות כאלה בהתאם להחלטות האקדמיה. כמובן שניתן להוסיף גם הסתייגויות. אגב, גם מה שכתבת לגבי הניקוד הטברני שנוי במחלוקת, לפחות לפי ויקיפדיה (אלא ששם נכתב "מקראית" במקום "טברנית"): "המחקר מציג דעות שונות בשאלה אם בעברית המקראית שווא נע הוא פונמה בפני עצמה או שהוא גיוון אלופוני של התנועות או לחילופין אלופון של השווא הנח. ייתכן שהדבר משתנה במעמדים שונים שבהם נמצא השווא הנח. את הבעיה מקשים הבדלים פונמיים גם בתוך מערכת החטפים (למשל חֲדָשִים - חֳדָשִים)." ולפי דברייך גם צריך הסבר שונה לסוגיית החטף באות שאינה גורנית.
אבל כאן מדובר במשהו שנראה לי שקראתי גם בעבר. אין לי ספרים לידי, וברשת לא מצאתי טקסטים בניקוד בבלי או א"י. בכל מקרה, בויקיפדיה מופיע שבניקוד הבבלי והא"י אין סימון לשווא נח, ומכאן שיש עפ"י שיטות אלה הבדל בין שווא נע לשווא נח. ידוע שמסורת ההגייה הספרדית, שונה מההגייה של בעלי הניקוד הטברני ויותר קרובה לזו של הנקוד הא"י: אין בה אבחנה בין קמץ לפתח ובין צרה לסגול, כפי שציינת, יש עפ"י המסורת הספרדית גם הבדל בין קמץ קטן לגדול. לא פלא שגם בעניין השווא היא לא שווה למסורת הטברנית. אני בטוח שאת כל זה את יודעת, ואני לא מבין מדוע כתבת שהאבחנה מאוחרת ומלאכותית. אני גם מניח שאת יודעת שמקובל לראות בהגייה הספרדית את ההגייה התקנית בעברית שלנו. יכול להיות שאת לא מסכימה לתפיסה הזאת, אבל נראה לי שכך יש לענות לכל מי ששואל שאלה סתמית לגבי עברית תקנית. בדיוק כמו שיש לענות לשאלות כאלה בהתאם להחלטות האקדמיה. כמובן שניתן להוסיף גם הסתייגויות. אגב, גם מה שכתבת לגבי הניקוד הטברני שנוי במחלוקת, לפחות לפי ויקיפדיה (אלא ששם נכתב "מקראית" במקום "טברנית"): "המחקר מציג דעות שונות בשאלה אם בעברית המקראית שווא נע הוא פונמה בפני עצמה או שהוא גיוון אלופוני של התנועות או לחילופין אלופון של השווא הנח. ייתכן שהדבר משתנה במעמדים שונים שבהם נמצא השווא הנח. את הבעיה מקשים הבדלים פונמיים גם בתוך מערכת החטפים (למשל חֲדָשִים - חֳדָשִים)." ולפי דברייך גם צריך הסבר שונה לסוגיית החטף באות שאינה גורנית.
hapax legomenon
New member
הבה נסכים על העובדה הפשוטה
שאם אנחנו מדברים בשפה של קמצים, פתחים ושוואים, אנחנו מדברים על הניקוד הטברני, ומסורות ניקוד אחרות אינן ממין העניין. כאשר קראתי את הציטוטים מויקיפדיה, לרגע נבהלתי - שמא עלי לרוץ לתקן את הערכים? אולם לאחר בדיקת המקור נחה דעתי. התברר, שפשוט היו כמה קטעים ששכחת לצטט... לא נורא - בשביל זה אני פה.
אז הנה ציטוט מלא של הפסקה הפותחת בערך "שווא": בדקדוק של השפה העברית, שווא הוא כינוי לשתי תופעות פונולוגיות שונות: שווא נע הוא תנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח הוא מצב של אפס תנועה, כלומר עיצור שלאחריו מבוצע מיד עיצור אחר בלי תנועה החוצצת ביניהם. העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו על גבי זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה. שהדי במרומים, שאין לי שום נגיעה לכתיבת הערך הזה. ואף על פי כן, הדברים הללו מגלים דמיון מפתיע לטענה שלי. עוד אתה מצטט קטע מהמשך הערך, אך משמיט את הפסקה שלאחריו. הנה ההקשר המלא: המחקר מציג דעות שונות בשאלה אם בעברית המקראית שווא נע הוא פונמה בפני עצמה או שהוא גיוון אלופוני של התנועות או לחילופין אלופון של השווא הנח. ייתכן שהדבר משתנה במעמדים שונים שבהם נמצא השווא הנח. את הבעיה מקשים הבדלים פונמיים גם בתוך מערכת החטפים (למשל חֲדָשִים - חֳדָשִים). בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר לא חל והשוואים הנעים הם ירושה היסטורית בלבד; כאמור לעיל בדרך כלל הם ממומשים כאפס תנועה, ומימוש שלהם כתנועת e הוא גיוון אלופוני מסיבות פונטיות בלבד, שמטרתו לפרק צרורות עיצורים שאינם קיימים בעברית המודרנית. לשוואים נעים ונחים גם אין השפעה אוטומטית על הביצוע של עיצורי בגדכפ"ת. אז איך כל זה סותר את ההמלצה שלי לעברית החדשה? לא הבנתי את הקושי שיוצרת מערכת החטפים. לא שמעו תנועה - ניקדו בשווא. שמעו תנועה קצרה - ניקדו בחטף. חשוב להדגיש, שבעלי המסורה היו מתעדים, לא מדקדקים! ככל הנראה, תנועת החטף היתה קרובה (כמה מפתיע) לתנועה ללא החטף, זאת אומרת, שחטף פתח, למשל, דמה לפתח, וחטף קמץ דמה לקמץ (ע"ע 'צפֳרים', 'מרדֳכי'). בדוגמא שהפנית אליה היתה המילה 'חלֲלי', שבה באמת אין שום אפשרות שלא להגות תנועה ב-ל הראשונה, ועל כן לא מפתיע שבעלי המסורה שמעו שם איזו תנועה קצרה וכך תיעדו את המילה. ואם בקשיים עסקינן, בעיני היצור המשונה הקרוי 'שווא מרחף' מציב קושי הרבה יותר גדול - לתיאוריה שלך, כמובן. ברשותך, נמשיך עם ציטוט נוסף מתוך ויקיפדיה: בכמה קטגוריות דקדוקיות בעברית מזדמן שווא שמעורר בעיות באשר לזיהויו. הקטגוריות האלה הן בעיקר ציווי של בניין קל (כִּתְבִי, שִמְרוּ); צורת עתיד שיש בה עיצור גרוני (יַעַמְדוּ); צורת נסמך של המשקלים הסגוליים בריבוי (בִּגְדֵי־, מַלְכֵי־); ולאחר אותיות השימוש (בִּלְבָבִי, כִּכְתָבוֹ). אפשר להציג את המקרים האלה כמצבים שבהם היו אמורים להופיע שני שוואים נעים בזה אחר זה, אולם השחזור הזה איננו מקובל על דעת כל חוקרי העברית. הנה לך שווא "נע" (כי מקורו בתנועה) שבעצם נהגה כמו שווא "נח"! לפי הגישה שלי אין כאן שום בעיה: שווא הוא שווא (כי בעלי המסורה לא ידעו מה היה שם "במקור"), ועיצור המסומן בשווא נהגה ללא תנועה כל זמן שהסביבה הפונטית אפשרה זאת.
שאם אנחנו מדברים בשפה של קמצים, פתחים ושוואים, אנחנו מדברים על הניקוד הטברני, ומסורות ניקוד אחרות אינן ממין העניין. כאשר קראתי את הציטוטים מויקיפדיה, לרגע נבהלתי - שמא עלי לרוץ לתקן את הערכים? אולם לאחר בדיקת המקור נחה דעתי. התברר, שפשוט היו כמה קטעים ששכחת לצטט... לא נורא - בשביל זה אני פה.
לגבי שיטות הניקוד האחרות...
הן דווקא כן מן העניין. כמו שכתבתי, מקובל שההגייה של העברית התקנית היא עפ"י ההגייה הספרדית שאינה תואמת לניקוד הטברני. הזכרתי את שיטות הניקוד האחרות כדי לציין שגם להגייה הספרדית יש מקור עתיק לפחות כמו הניקוד הטברני. יותר מכך. המסורת הטברנית לא הייתה בסיס להגייה לא באשכנז ולא בספרד. כמו שכתב מרדכי מישור: "לעומת מסורת ההגייה שבפי הסופרים, עותקי המקרא המופתיים שלהם הועתקו מכתבי יד טברניים, שמסורת ההגייה המשתקפת בהם הכירה שבע איכויות תנועתיות. מעתה, סופר שבא לנקד טקסט כלשהו על פי מסורת ההגייה שבפיו מצא לפניו מלאי של סימנים שהייתה בו עודפות מביכה. במצב כזה עמדו לפניו שלוש דרכים...". הפסקה שמובאת בהמשך בויקיפדיה ("בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר לא חל והשוואים הנעים הם ירושה היסטורית בלבד וכו'"), היא פסקה תיאורית. הדיון פה הוא בגישה הנורמטיבית (מה צריך לענות לשאלה "איך צריך לומר"), ועד כמה שידוע לי עדיין מקובל לראות בהגיית שווא נע עפ"י המסורת הספרדית כהגייה התקנית. ברשותך, לא אדבר עכשיו על השווא בניקוד הטברני (מאוחר...
)
הן דווקא כן מן העניין. כמו שכתבתי, מקובל שההגייה של העברית התקנית היא עפ"י ההגייה הספרדית שאינה תואמת לניקוד הטברני. הזכרתי את שיטות הניקוד האחרות כדי לציין שגם להגייה הספרדית יש מקור עתיק לפחות כמו הניקוד הטברני. יותר מכך. המסורת הטברנית לא הייתה בסיס להגייה לא באשכנז ולא בספרד. כמו שכתב מרדכי מישור: "לעומת מסורת ההגייה שבפי הסופרים, עותקי המקרא המופתיים שלהם הועתקו מכתבי יד טברניים, שמסורת ההגייה המשתקפת בהם הכירה שבע איכויות תנועתיות. מעתה, סופר שבא לנקד טקסט כלשהו על פי מסורת ההגייה שבפיו מצא לפניו מלאי של סימנים שהייתה בו עודפות מביכה. במצב כזה עמדו לפניו שלוש דרכים...". הפסקה שמובאת בהמשך בויקיפדיה ("בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר לא חל והשוואים הנעים הם ירושה היסטורית בלבד וכו'"), היא פסקה תיאורית. הדיון פה הוא בגישה הנורמטיבית (מה צריך לענות לשאלה "איך צריך לומר"), ועד כמה שידוע לי עדיין מקובל לראות בהגיית שווא נע עפ"י המסורת הספרדית כהגייה התקנית. ברשותך, לא אדבר עכשיו על השווא בניקוד הטברני (מאוחר...
זה מקביל לאנגלית
כלומר, השימוש ב"מצא" (שמקביל ל-find) במשמעות של "הגעתי למסקנה ש..." קיים גם בעברית, ככתוב באבן: "מָצָא [...] 5. חישב, היסיק וקבע ע"י שיקול דעת ועיון הגיוני, הבין, ירד לסופו של דבר." דומני שהשימוש ב"את" ולא ב"ש" הוא ההשפעה מהאנגלית. בכל מקרה, אני לא חושבת באנגלית ומתרגמת; אני פשוט חושבת בעברית מדוברת, וכותבת.
(ובשעות הקטנות של הלילה אני גם לא חושבת מי יודע מה...
)
... אני חושבת וכותבת עברית בלי קושי ... זו שפה נהדרת, לא תהיה לי אחרת ובלילה בלילה אני חולמת בעברית מדוברת. (סליחה, אהוד).
כלומר, השימוש ב"מצא" (שמקביל ל-find) במשמעות של "הגעתי למסקנה ש..." קיים גם בעברית, ככתוב באבן: "מָצָא [...] 5. חישב, היסיק וקבע ע"י שיקול דעת ועיון הגיוני, הבין, ירד לסופו של דבר." דומני שהשימוש ב"את" ולא ב"ש" הוא ההשפעה מהאנגלית. בכל מקרה, אני לא חושבת באנגלית ומתרגמת; אני פשוט חושבת בעברית מדוברת, וכותבת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.