איך אומרים לו "לא"?

[גחלת לוחשת]

איך אומרים לו "לא"?

גילעד, בני, בן 11 חודשים. ואנחנו מנסים להסביר לו שאסור לגעת בספרים של אבא... בהתחלה אמירה ברורה של "לא!", הספיקה. היום הוא נעמד ליד הספריה, "קורא" לי, וכשאני מסתכלת עליו, בחיוך ממזרי הוא שולף את הספרים... (הספר הראשון שאותו היה מוציא קבוע - סיפורי התנ"ך לילדים) בנתיים החלטנו שכל פעם שהוא נוגע בספרים - הוא הולך למיטה, כמובן בליווי הסבר מילולי: "גילעד נגע בספרים של אבא - גילעד יהיה במיטה". לפעמים הוא מקבל את זה בשלווה, לפעמים צועק, ואז משחק לבד. יש לציין שמהמיטה הוא יכול לראות אותנו (לא "ננטש") כשנמאס לו הוא מתחיל לבכות - ואז אנחנו מוציאים אותו, ונותנים לו משהו שיוכל להתעסק בו. לפעמים זה עוזר. לפעמים הוא ירוץ ישר חזרה לספרים. מה דעתכן? אנחנו פועלים נכון? ("הזהירו" אותי, ש"ענישה" במיטה עלולה לגרום לבעיות בהרדמה, הגיוני, לא?) וואו, יצא ארוך.

 

[עירית ל]

סיפורי התנ"ך לילדים זה ספר של אבא?

למה אסור לו לגעת - הוא משחית אותם, או רק מתעניין? המדפים הנמוכים אצלנו בספריה היו משחק של יונתן במשך תקופה ארוכה. הוא בנה מגדלים, למד על צבעים לפי הכריכות, שם לב לציורים וגם למד לדפדף בזהירות. אחלה משחק! נכון - זה היה מייגע להחזיר את הספרים פעם אחר פעם למדף, אבל לא יותר מאיסוף כל סוג אחר של צעצוע. חוץ מזה - ככה הוא גילה כמה ספרים שמעניינים אותו שבשום סיטואציה אחרת לא הייתי חושבת להקריא לו. כמו למשל ספרי קומיקס מעברו הרחוק של בעלי.

 

[limori]

הי גחלת, האמת היא שאני קצת בהלם

אני בהלם שהילד שלך בגיל 11 חודשים מבין את הסיבה של עונש. הילדה שלי בת שנה יש לה הערצה לשערות שהיא מוצאת,(פיכסה) היא אוהבת לאכול אותם ולשחק איתם. ואני מוצאת את עצמי המו ןפעמים במשך היום מוציאה לה שערות מתוך הפה ומסבירה לה ששערות לא שמים בפה ואז מראה לה דברים שכן שמים בפה, כמו כמה משחקים שלה כפות וכו... אני לא יכולה להגיד לך שמה שאני עושה עוזר אבל אני מאמינה שעם הזמן היא תצליח להבין. עוד דוגמא, היא נורא אוהבת לשחק עם צמר גפן היא מגלגלת מלפלפת וזה מעסיק אותה שגעון, אנחנו קוראים לזה - ריפוי ועיסוק שלה

ולפעמים היא גם נהנתך לאכול חתיכות קטנות מפמר גפן ושוב אנחנו מסבירים לה שאסור לאכול צמר גפן ונותנים לה אלטרנטיבה אחרת כלומר משהו אחר שאפשר לשם בפה וזה עובד עד לפעם הבאה. ככה זה אצלינו, אבל אם אני אשים אותה על המיטה בכל פעם שהיא תשים תכניס משהו לפה, אני חושבת ש - א. המיטה תהיה עבורה מקום לא נעים, בכל פעם שאשכיב אותה לישון היא יכולה לחשוב ששוב אמא ואבא מענישים אותי. ב. למה לא לגרום לה לאהוב את המיטה שלה טלהרגיש שזה מקום בטוח ונעים בו להתכרבל להתגלגל וסתם לשכב. ג. אני חושבת שהילד שלך קצת קטן בכדי להבין את הסיבה לענישה. תחשבי על זה.... ועוד דבר, נעה הבת שלי שוברת כל דבר היא מפילה הכל על הריצפה כך שאצלינו בבית לא מניחים שום דבר שביר על השולחן והבית מסודר כך שכרגע לא ניתן לשבור כלום והפלא ופלא לשכנה שלי יש אוסף של קריסטלים, כל הבית שלה מלא בקריסטלים של בעלי חיים ציפורים ילדים מבוגרים וכו... וכשנעה מבקרת אצלם היא לעולם לא נוגעת באף קריסטל... ואני בכל פעם מחדש בשוק...משהו יכול להסביר ??? לדעתי אין הסבר....

 

[שרהודיה]

למה את צריכה להיות המומה ../images/Emo2.gif

לאמר את האמת, די כאב לי שרק בגיל שלוש התחלתי ל'חנך' את הודיה.. כמובן שהיו לנו כללים גם לפני זה.. אבל הם היו נורא גמישים, כי רציתי לתת להודיה להרגיש רק בנוח.. וכאב לי שאם אמרתי לה משהו שאסור שהיא התחילה לבכות ועוד ועוד... עד שיום אחד, הודיה היתה כבר בת שלוש, היא התחילה לעשות "הצגות" באמצע הסופר.. אני אמרתי לעצמי

עד כאן.. מעכשיו אני לא מוכנה להכנע לכל שטות שלה.. אחרי זה התחלתי לחשוב לעצמי שאולי זאת היתה טעות להכנע כל פעם ופעם.. ואולי אחותי צדקה שהיא כבר מגיל די צעיר הקפידה הרבה יותר עם הבת שלה..

 

[limori]

אני המומה מכיון שיש לי ילדה באותו

הגיל ואני בטוחה שהי לא תדע עונש מהו? ולכן אני המומה שילד אחר כן יודע! לא שחלילה אני עושה השוואה כלשהיא אבל אני לא יכולה להבין איך ילד בגיל של ביתי יכול להבין את המשמעות של עונש. כניראה שהוא "בוגר" יותר מביתי נעה או שגם הוא כניראה לא מבין את המשמעות. ואני באמת לא חושבת שצריך להיכנע לכל שטות ואני בהחלט שילד צריך לדעת גבולות ובדיוק כפי שאמרת אין שום צורך להיכנע לכל שטות. ולגבי ה"הקפדה" לי (טפו טפו טפו) לא היו בעיות "חינוך" רציניות עם רואי אבל פגשתי לאחרונה ילדה שאני בטוחה שהוריה לעולם לעולם לא אמרו לה לא!!! ילדה שקונים לה כל מה שהיא רוצה ילדה שמזהירים אותה שבמידה והיא לא תאכל ארוחת צהרים אחר הצהרים לא יקנו לה גלידה - וכמובן שאחר הצהרים קונים לה גלידה אף על פי שהיא לא אכלה, ילדה שהולכת לישון בשעה 12 בלילה אחרי שההורים ישנים, היא חשופה לתוכניות נוראיות בשעות מאוחרות של הלילה... והיום אני מאד מודה לדיויד שלא ויתר לי והסביר לי את המשמעות של "לא" והעמידה אחריו, כלומר שאומרים לא לילד הכוונה היא ללא חד משמעי וגם אם הילד בוכה אחר כך אפשר בהחלט להבין אותו ולהבין את רגשותיו אבל הילד חייב לדעת שלא כל דבר בחיים הוא אפשרי!! ועל זה אני מודה לו!!! מעבר לזה כבוד הדדי - אויש לעולם לא חשבתי על זה אך כמה שזה חשוב, כמה שזה נפלא לראות כבוד הדדי בין הורים לילדים. רק אחרי שפגשתי את הילדה המדוברת אני רואה ומגלה המון דברים נוראיים שיכולים להיוצר לילדים שלא יודעים גבולות או את משמעות המילה לא!!! ולכל האמהות שלא אוהבות את המילה גבולות - סורי! אבל האמינו לי שזה מאד מאד חשוב!!! יש לי פשוט טראומה מהילדה שפגשתי!!! ולי מאד עצוב!!! לימור

 

[Shellylove]

תעלו את הספרים "קומה"

אם זה באמת כל-כך עקרוני לכם שהוא לא יגע בהם. זה נראה לי "לא הוגן" לשים מולו משהו מגרה (מבחינתו) וכל הזמן להגיד לו: לא לגעת. תחשבי שהיו שמים מולך חתיכת עוגה מדהימה (נגיד, ש-justmom אפתה

) ואומרים לך: "לא לגעת, לא לגעת", איך היית מרגישה? העניין של לקחת אותו למיטה ממש לא נראה לי, כי זה מעביר מסר שמיטה זה עונש וזה לא (נכון?). האמת שאצלנו "לא לגעת" עבד מאד בקלות. בעלי טוען שזה בגלל שהיא קיבלה גם "כן". כלומר: "לא" כשהיא ניסתה (נגיד) להוציא את כל הדיסקים ו"כן" כשהיא החזירה אותם למקום. אם הייתי רואה שזה הופך ל-issue, הייתי מעבירה אותם מקום.

 

[אםהבניםשמחה]

אמשלשלי

קודם כל קבלי חח"ח על הדוגמה. לא יכולת למצא משהו מגרה יותר מהעוגות של עדי. גם אני חושבת שיש בס"כ שתי אפשרויות: להגיד שוב ושוב לא עד להפנמה. להרחיק את הספרים. לאמירת לא הייתי מיד מצמידה משהו מגרה אחר במקום. שיהיה בשביל מה לעזוב את הספרים. הכנסה למיטה, או כל עונש אחר, מעבר לכל משמעות רגשית או חינוכית נראית לי סתם לא אפקטיבית.

 

[justmom]

../images/Emo6.gif../images/Emo9.gif../images/Emo51.gif

מקוראת סמויה (בינתיים, עד שאיתמר יגדל קצת)

 

[אמא של יואבי]

יואבי אותו דבר

גיליתי שלהגיד בשקט שאסור ולמשוך אותו לפעילות אחרת זה הרבה יותר אפקטיבי. כל דבר מעבר לזה רק עודד אותו כי זה יוצר "אקשן". כך הוא היה חוזר בחיוך רחב לתנור, קורא לי, ובעיניים נוצצות מחכה לתגובה. אין פתרון קסם. צריך לחזור על זה שוב ושוב ולהקפיד להרחיק אותו תמיד. אי אפשר להגיע למצב של "אמרתי אז תעשה", למרות שזה מתסכל אותנו. ילדים זה עבודה קשה כבר אמרנו?

 

[נעה גל]

אומרים במקום "לא" - "כן"

קודם כל, לפני הכל - כל מה שאסור וחשוב לכם יש להעלות למעלה. הגיע הזמן לארגן את הבית (והמטבח) כך שילד יוכל להסתובב בו בצורה חופשית ככל האפשר. אחרי שתארגנו את כל הבית כמו שצריך, עדין ישארו לכם 2-3 דברים שאסור לגעת בהם והם נמצאים למטה (אני ממליצה בחום שאלה לא יהיו ספרים

). ואז בכל פעם שהוא נוגע במה שהוא אסור - תציעי לו במה כן מותר לגעת. "אסור לגעת בספרים של אבא אבל, כן מותר לגעת בספרים האלה, או במגזינים" "אסור לשחק עם הפקס אבל מותר לשחק עם הטלפון הזה" וכך הלאה. לגבי החלק של הענישה - בעיני, מיותר ולגמרי לא לענין לא בגיל 11 חודש ולא בגילאים מאוחרים יותר (ואת תתקלי במצבים הרבה יותר קשים ממה שאת מתארת עכשיו...)

 

[לאה_מ]

קיבלת תגובות חכמות, ואני מסכימה מאד

עם מה שאמרו לך עירית, לימור, shellylove ונעה (ואם שכחתי מישהי - סליחה). אני אתחיל בעניין הענישה - לטעמי, ענישה בכל גיל אינה דרך יעילה להשיג מטרה (כלומר, היא אולי תשיג את המטרה, אך לא מהסיבה הנכונה), והיא נועדה על פי רוב לאפשר להורה לפרוק את התסכולים שלו, ולא להשיג מטרה חינוכית כלשהי. מכיוון שגלעד עדיין כל כך צעיר, ואתם עדיין הורים צעירים, אני מציעה שתפתחו חלופות לענישה, דרכי פעולה אחרות, שיאפשרו לכם להשיג את המטרה שאתם מאמינים בה תוך שיתוף פעולה מצידו של גלעד, ולא תוך התנגדות והשפלה. ולגבי הספרים - מצטרפת לרעיונות שהוצעו לך כאן - הן לגבי שינוי הסידור של הספריה, כך שלא תהיה גישה לספרים שבאמת יקרים ללבכם, והן לגבי אמירת "כן" במקום "לא". כדאי אולי לשים, במדפים הנמוכים, ספרים שגלעד יכול לגעת בהם. אגב, למה בכלל אסור לגעת בספרים? האם הוא קורע אותם? משום שאם הוא קורע בכוונה, אולי כדאי לאפשר לו לקרוע משהו ש"מותר" לקרוע (למשל, מגזינים ישנים), ואם הוא לא קורע - אולי כדאי לחשוב שוב על האיסור הגורף הזה, והאם הוא מוצדק, ולנסות למצוא אפשרויות אחרות (כמו להסתכל בספרים יחד איתו). ולגבי בעיות ההרדמה - אין לי מושג. אני לא מענישה, אז אני לא מבינה בתופעות לוואי של ענישה (אבל בתיאוריה זה נשמע הגיוני).

 

[אמא של יובל ה]

זה הזמן "לעלות את רמת החיים"

אם אתם רוצים שלא יגע בספרים תעלו אותם לגובה אליו הוא לא מגיע במקום להתרגז. אני דוקא הייתי שמה לו במדף ספרים בהם יוכל לדפדף ומעודדת את העיון בספרים. אני נגד ענישה באופן עקרוני ובודאי שתינוק בן 11 חודשים לא צריך עונשים ולא מבין עונשים. המיטה איננה עונש וחבל שהוא ישנא את המיטה.

 

[החתולה השחורה]

רציתי להתיחס לנקודה אחרת, והרשי

לי לצטט: "כשנמאס לו הוא מתחיל לבכות - ואז אנחנו מוציאים אותו, ונותנים לו משהו שיוכל להתעסק בו" כמה זמן הוא במיטה? האם יותר מדקה? השיטה הזו למעשה מלמדת אותו להיות בכיין, כי הבכי גורם לסיום העונש + ההורים משחקים איתו. למה לחכות שיבכה? נשמע כמו מלחמת התשה.

 

[גחלת לוחשת]

אז ככה:

קודם כל, התייעצתי כאן, כי הרגשתי שאני "לא בסדר". רציתי שתמקדו לי את ההרגשות. תודה. לגבי להעלות את הספרים - לא רוצה. זה הדבר היחיד שאסור לו לגעת בו (לא כולל שקעים), ואני לא מעלה אותם. אצל אחי, למשל, יש ספרים מגובה הרצפה ועד לתקרה. הילדים שלו למדו ש"לא" זה לא. והם לא נוגעים בהם. אצלנו, משום מה, זה לא עובד. הוא מוציא את הספרים, וכשתחיל "לקרוא", הוא גם אוכל אותם, ומקמט, וקורע... עיתונים זה לא תחליף. לגבי העניין שמחכה במיטה עד שבוכה, בואי נומר, לא בוכה. הוא קורא לי שאוציא אותו. לפעמים אני מוציאה אותו עוד קודם. לפעמים אני לא מספיקה, ואז הוא קורא לי. לא מגיעים למצב של בכי ממשי. ו"סיפורי התנ"ך לילדים" זה בהחלט ספר של אבא. הוא קיבל אותו כשהיה בכיתה ג'. רק בטעות הוא היה בארון הספרים הזה. (או שנשים אותו ליד "לאהוב עד מוות" ו"שרה גיבורת ניל"י"? אפשרי. (סיפורי מופת שהיו. יש לי מדף של כאלו.)

 

[עירית ל]

הבנתי אותך בדיוק

לא רציתי להתייחס לנושא העונש, שאחרות עשו זאת טוב ממני. אבל גם לי יש את ספרי הנערות שלי וספרים שקיבלתי במתנה בכיתה ג'. נכון, הם שלי במקור, אבל הם מחכים ליונתן. הוא כרגע הבעלים שלהם, הוא ואחיו העתידיים. ולגבי "זה הדבר היחיד שאסור לו לגעת בו" - אצלנו יש הרבה דברים כאלה, אבל תמיד יש נימוק משכנע. למשל המחשב הנישא של אבא - לגעת רק אם אבא מרשה ומלווה. השאלה היא אם יש לך נימוק משכנע, שישכנע קודם כל אותך. לגבי זה שהוא מתחיל לקרוע ולמרוט - שבי איתו פעם, פעמיים, עשר, מאה פעמים ותדריכי אותו איך לדפדף. עיתונים זה לא תחליף, אבל אולי מגזינים ישנים. לי יש למשל בספריה רומן רומנטי שכוח אל ועב כרס שמעולם לא קראתי ולעולם לא אקרא שלגביו הגמשתי את החוקים.

 

[גחלת לוחשת]

יש לי כמה ספרים שאשמח לתת לו

אבל אבא שלו יהרוג אותי. (בשביל מה צריך ספר שיסכם כל עונה של N.B.A???) הספר של אבא? כל זמן שהוא לא של גילעד (כלומר לא מתאים לו, עדיין) הוא "של אבא". כמו שהספרים הם "של אבא", ולא שלי. (את רובם הוא הביא, כי אלו ספרי קודש. בספרי החול הרוב שלי). יש לי ארגז שלם של סיפרי ילדים שהחרמתי להורים שלי. כל מה שקיבלתי בתור ילדה. לאט לאט נוציא אותם גם כן. אוף, אני סתם מברברת. לא נורא.

 

[G a l i 11]

אולי כדאי שהמדף התחתון

יהיה מדף ספרי הילדים. כך יהיה לו מעניין יותר לדפדף ולא רק להרוס. אני מכירה הרבה הורים שהיו שמחים לאות התעניינות בספרים מצד ילדיהם. אם אתם קוראים הרבה כנראה שהוא מנסה לחקות אתכם וזה מצויין. אני הייתי מעודדת זאת. כמובן תוך כדי הכוונה לקריאה ולא קריעה.

 

[נעה גל]

גם אצלי הספרים נמצאים בגובה שילדים

יכולים לגשת אליהם, לילדים יש ספריה ענקית משלהם (מאות ספרים רובם היו שלי בילדותי) ולנו יש ספריה גדולה עם ספרים עתיקים ונדירים ומעולם לא נדרשתי להעלות את הספרים למעלה. למה? בגלל שמי שמחזיק ספרים למטה רוצה שהילדים יגעו בספרים, לוקח בחשבון שספר או שניים יקרעו (ואגב, אצלנו אף אחד לא נקרע אבל הייתי מוכנה לכך שהם יקרעו). זה ההבדל, יקירתי - זו הסיבה שיש בתים בהם יש ספרים למטה ויש בתים בהם אין ספרים למטה. עכשיו (לדעתי) את צריכה לחשוב מה יותר חשוב לך? הספרים של בעלך או ללמד אותו את עיקרון המילה "לא"? אם ענית כן על החלק הראשון של המשפט - אז תעלי את הספרים למעלה. אם ענית כן על החלק השני של המשפט- אז קחי אויר מלוא הריאות ואל תתעייפי בדרך. את בטח מבינה מדברי שאני חושבת שאת צריכה להעלות את הספרים למעלה (בהנחה שאת לא רוצה שהוא יגע בם, כמובן) - עזבי עקרונות זה לא הגיל להתחיל איתם (עוד מעט יהיו לך יותר ממה שאת רוצה).

 

[גחלת לוחשת]

שוב תודה

הארת עכשיו זוית מעניינת. אצל ההורים שלי, רק בשנים האחרונות יש ספרים למטה, במקום שילדים ממש מגיעים. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי ספרים. אני קוראת בכל רגע שאני יכולה (לטוב ולרע), וגם בעלי כזה. חלק גדול מהאחים שלי (אנחנו 8...) לא כאלה. מסיבות שונות. כנראה שאני צריכה לעשות שינויים. או בסידרי העדיפויות או במיקום החפצים. נראהלי שאמצע איזשהו שילוב. נעמיד למטה את הספרים ה"פחות חשובים" (למרות שקשה לי להגדיר ככה ספרים) אבל נשאיר שם משהו.

 

[ansin]

רוצה להתייחס לנקודה חשובה

למה מיטה זה עונש? אני גם עשיתי את זה לילדה הגדולה שלי (בת 3) ועד עכשיו היא לא רוצה ללכת לישון במיטה כי, כמובן, זה עונש. עכשיו, זה די קשה לשכנע אותה ללכת לישון במיטה שלה. ובקשר לספרים, וכל שאר הדברים שילדים עושים דווקה - הטיפ הגדול זה להפסיק להתייחס. פשוט אין ברירה אחרת - כל עוד הם מצליחים להשיג את תשומת לבינו, הם ימשיכו לעשות את מה שמעורר את התגובות שלנו. אצלי השיטה הזאות עובדת בגדול! בהצלחה