אייס והנפילה

[DDN]

אייס והנפילה

שבוע שעבר בנוסגות', לפני שיצאנו מהמערה, אייס החליקה כמה מטרים טובים של חבל. אנימוס צייר את המאורע (על INKING שמעת?) הציור לפניכם.

 

[mishmishi]

וואלה אחי-

הבנאדם מוכשר!

 

[בורן]

כן, בהחלט ציור נחמד

(לא צריך כל כך להתלהב, mishmishi

 

[windflute]

טוב, אז הסיפור היה..

זה. אייס: אז לאן אני הולכת בעצם? ולמה? הזקנה מהמחנה טענה שלילדים האלה יש משימה. משימה שקשורה בעתיד של כל נוסגות'. הם אמורים להתמודד עם איזשהו רוע לא ברור שמאיים לכבוש את הארץ. אפילו עכשיו, במערה הזו שמצאנו לעצמינו כהגנה מהזאבים, אני לא יכולה שלא לצחוק. לכבוש את נוסגות'? הרי נוסגות' מחולקת לכל כך הרבה ערים עצמאיות וכפרים שלא שייכים לאף אחד. מי יכול לחשוב בכלל על לרצות לשלוט בכל זה? והמצחיק יותר כמובן – מי שצריך לעצור אותם זה שלושה צעירים בקושי בני עשרים? אני מנענעת בראשי בספק אבל החיוך שלי מפוחד. גם פירו וגם זקנת הצוענים אמרו שעלי ללכת איתם. לעזור להם. אני מחוייבת להוראותיו של פירו, וזקנות צוענים לא טועות. אני מקשיבה בשקט להתיעצויות שלהם ומנסה להבין מול מה אנחנו אמורים להתמודד, ואיך, בשם העמודים, מצפים שנצליח.. קוואי מתעקש לנסות להרוג את עצמו. גם אחרי שאדריאן שכנע אותו לצאת ממדיטצית הקרב שלו ולהצטרף אלינו במחסה קוואי מתעקש לצאת שוב. הגאווה מדברת מפיו. אני לא אומרת כלום. נשבעתי להגן עליהם, אך אני לא יכולה להגן עליו מעצמו. קוואי יוצא מלווה באדריאן. אני מסיחה את דעתה של דומיניק הלחוצה במציאת דרך החוצה מהמערה. היא יפה מאוד. דומיניק. תמירה ודקה והילוכה חינני. לפני הנהר התת קרקעי היא נותנת לי לשמור על בגדיה וציודה ועוברת את המים בהילוך על חבל המתוח מעליהם. היא נראית כמו פסל שיש בתנועה, האור החמקני שנובע מן הסלע מתעקב על קימורי גופה כמו על להב שחושל באהבה. אני מוצאת את עצמי מהופנטת למראה. אחר כך אני עוברת בעצמי ומבצעת את ההשוואה. אני נמוכה וגמלונית. את החבל אני עוברת בהליכת זיקית, כשבגדי עלי, ונרטבת כהוגן. הם לא הרגו את עצמם. אני מעריכה את זה. קוואי פצוע קשה וישן. אדריאן מציע שנביא סלע לחסום את הפתח ממנו נכנסנו. אני לא רואה צורך אבל אני ודומיניק מתנדבות למצוא סלע. דומיניק נשארת למעלה ואני יורדת שוב למערת הנטיפים הגדולה, ושוב לגדת הנהר. החבל עדיין מתוח. אני מנצלת את העובדה שאין אף אחד שיראה ומנסה ללכת על החבל כמו דומיניק. גאווה ארורה! אני מוצאת את עצמי במים העמוקים, נסחפת במהירות לעבר המקום בו הנהר נעלם בסלע. אני לא נבהלת – אמנם אני לא רגילה לשטח הפתוח אבל אני רגילה להסתדר לבד. אני מצליחה להאחז בסלע משונן ולפלס את דרכי מחוץ למים. אני חוזרת ומתפללת בליבי שדומיניק לא החליטה לבוא לחפש אותי. סלע. מצאתי אחד בערך בחצי הגודל שאדריאן ביקש. את השעה הבאה אני מעבירה בלנסות לגלגל אותו בחזרה. שילך לכל הרוחות אדריאן עם הבקשות המטופשות שלו. לפחות כשאגיע נוכל לנוח. במילא צריך להמתין עד שקוואי יחלים. *** אני לא רוצה לראות יותר חבל בחיים שלי. וגם לא קירות, לא משנה כמה מחוספס ונוח לטיפוס. כמעט מתתי היום. אני יושבת על קצהו של מדף סלע ומביטה מטה במורד ההר. הגובה מסחרר. אני לא יכולה להימנע מלחשוב על נפילה. אני מוצאת את עצמי מתרחקת מהקצה. כמעט מתתי היום. חשבתי שאצליח לטפס על הקיר. גאווה מחורבנת. ראיתי מיד שהזוית ההפוכה הזאת תעשה לי צרות, אבל כולם חיכו למטה בציפייה, מחכים שאגיע למעלה ואוכל לשלשל אליהם חבל לטיפוס נוח יותר. אז עצמתי עיניים, נשמתי עמוק, והאמנתי. האמנתי שלא אפול. אני חושבת שזה היה הפחד שניצח לבסוף – גורם לידי להזיע ולהחליק על הסלע. והינה אני באויר, במהירות מסחררת, האם זה הסוף? אני משקיטה את הבהלה ומתחילה לפרפר באויר, לשלוח את ידיד לכל הכיוונים, לתפוס משהו, לא חשוב מה. הן מגיעות אל החבל ואני נאחזת בו בכל הכוח שאני יכולה ליצר. נאחזת בו כמו בחיי – אסור לי למות עכשיו. במהלומה מסחררת אני מוטחת בקיר, ידי מחליקות במורד. לא! אני אוזרת כוחות ומטפסת מעלה, רק עד לזיז עליו ישבתי קודם. הינה. אני כאן. אני חיה. אני נושמת לרווחה ומשתדלת לא להביט מטה, ולא על הידיים שלי. אני יודעת שזה לא יהיה יפה. הכאב מטריף אותי. אני כופה על עצמי לנשום באיטיות ולהרגע. אני אפילו מנסה להזיז את הכתף מעט, לוודא ששום דבר לא נשבר. אני פוקחת את עיני שוב כשאני מרגישה את הרטיטות בחבל, ותוך רגע דומיניק נדחפת מולי על הזיז הקצר מדי לשתינו, מחטטת בדחיפות בשקיק קטן. אני לא מדברת. היא חובשת את ידי בעדינות. אני משתדלת שלא לצרוח. כשהיא מסיימת אני אסירת תודה. על השתיקה שלה. על החום שהיא מקרינה. אני רוצה לומר לה משהו אך לא מוצאת מילים. היא תהיה הגיבורה של היום בסוף – תשלים את הטיפוס שאני לא הצלחתי ותשלשל חבל מטה אלינו, עם קשרים שיקלו עלינו את הטיפוס. כשכולנו נחים סופסוף על מדף הסלע אדריאן צועד אל מולי ותופס בחוזקה בפרקי ידי. "תני לי לראות את זה". אני שוקלת במוחי שלושה מהלכים שונים שישחררו אותי ממנו בלי להזיק לו בצורה קריטית, אך עוצרת בעצמי "עזוב את הידיים שלי" אני מסננת. הוא לא עוזב. אני בועטת. "אני רק רוצה לדבר איתך" הוא אומר ומחזיק חזק יותר. אני בועטת שוב. "תעזוב את הידיים שלי" הפעם מתגנבת נימה של איום לקולי "ואז נדבר". דומיניק, יברכו אותה שומרי העמודים, מגיעה אז והשפעתה מרגיע את אדריאן. הוא מביט בי רגע בתיעוב, מסתובב והולך. אחר כך בארוחת הערב הכל יצא לאור – הוא יאשים אותי בנצלנות, כאילו אני היא זו שמנצלת את הגנתם ונסיונם. אני משנה ממנהגי ומתפרצת עליו בחזרה – אני מנצלת אותם? כל מה שעשיתי מאז הורה לי פירו להתלוות אליהם היה לנסות להגן עליהם? מי תפס פיקוד כשהיגיעו הזאבים והכניס את כולם לנקיק? מי הלך לחפש יציאה? בשם העמודים, כמעט מתתי בשבילם וזו הכרת התודה שלו? אני צועדת בכעס מחוץ לאור המדורה ומקשיבה בשקט. אדריאן ממשיך להתלונן בפני קוואי ודומיניק וטוען שאני בכלל מרגלת של פירו. אני לא יכולה לסבול את זה יותר – האיש צריך להבין משהו, ואם לא הבין את זה עד עכשיו אז צריך להסביר לו בצורה סופית, טוטאלית. אני צועדת אל מולו מתוך החושך, הסכין מתממשת בידי. אני כורעת ברך אל מולו ונשבעת את שבועת הדם. כשאני מסיימת הוא תופס שוב את פרקי ידי. אני נרתעת אך כעת מותר לו לעשות בי מה שיתחשק לו. משהו מוזר קורה, אור כחלחל מאיר את ידי וחום שוטף אותן. כשאביט שוב אראה שהחתך נעלם, וכפות ידי המדממות התכסו בעור חדש ובריא. אני מביטה בו בהפתעה מהולה בפחד – אני לא בוטחת בקסם. אני מרכינה את ראשי בפני הנער – תודה. ובכן, זהו מנהיגי החדש. בדמי נשבעתי. את תוצאות הטעות הזאת אוכל להעריך רק בהמשך.

 

[Animus1539]

אילו היה לקוואי יומן...

"אני עדיין לא מאמין שעזבתי אותה שם, לבד, במחנה הצוענים, מוקפת זרים. אבל דחקו בי, האיצו בי לזוז משם, להרחיק את הזאבים מהמחנה, הרי הם רודפים אחרינו, ואין טעם לסכן אותם בגללנו... אני אומר לעצמי שאם היינו נשארים הסיפור היה נגמר אחרת, ומל עדיין הייתה ישנה איתי בחדר באיזה פונדק חסר שם בעוד עיר חסרת פנים, אדריאן ודומיניק בחדר משלהם... אבל זה לא קרה... ואני לא יודע אם אני אראה אותה שוב... היא הייתה בטוחה שנתראה בעתיד, ילדה תמימה, מאמינה לחזיונות של זקנה צוענית... נישקתי אותה... ואז ברחתי משם מבלי להסתכל לאחור... טיפש..." "אני לא יודע למה עשיתי את זה, ועכשיו אני שוכב פצוע ומדמם ואדריאן חובש לי את הכתף. כשהגענו לנקיק אדריאן אמר שמפה אין יציאה ונצטרך לעמוד ולהילחם... כן! אמרתי לעצמי, אני צריך את זה עכשיו... נזכרתי בשן-זאנג, אחד מהמורים שלי במנזר, לפני כל קרב הוא היה נכנס למדיטציה ומכין את עצמו בצורה הזו, חיקיתי את תנועותיו עד כמה שזכרתי ושקעתי בעצמי, מכין את עצמי לקרב מול להקת זאבים... הזמן עמד מלכת וקולות הזאבים המייללים מתגבר... לפתע נעקרתי מתוך המדיטציה על ידי כוח חיצוני חזק, אדריאן עמד לידי והסתכל בי בציפייה מהולה בפחד, כאילו שהוא מחכה שאני אגיב לאיזו הוראה שלא שמעתי אותו נותן.... מצאנו מערה בוא... אני מבולבל, אבל בא אחריו לחריץ בסלע... לאחר שנדחקנו פנימה הזאבים הגיעו מייללים לפתח ונעמדו בחוץ, מחכים שנצא... אני רוצה לצאת אליהם ולהילחם, אדריאן בא איתי, הבנות נשארו במערה וחיפשו את היציאה, אם יש כזו, מהצד השני. כשיצאנו לזאבים היו שם שלושה, ולאחר קרב קשה הרגנו שניים מהם ושלישי ברח, פצוע. אדריאן יסיים לחבוש אותי בעוד כמה דקות... אני עייף... צריך לישון..." "עברנו לצד השני של המערה, ויש כאן טיפוס גבוה לפתח מעלינו. יש שם אור שמש שזולג פנימה למערה החשוכה. אייס מטפסת למעלה כדי לקשור חבלים לטיפוס, וכשהיא מגיעה כמעט לפתח היא מחליקה לפתע ונופלת, נופלת ונתפסת יד אחת ואז ביד שנייה וממשיכה להחליק על החבל למטה עד שהיא נעצרת ומטפסת על זיז סלע, דומיניק עולה אליה וחובשת לה את הידיים, ידיה הרוסות ומדממות לאחר ההחלקה על החבל... דומיניק מטפסת עד למעלה ומשלימה את המשימה על ידי שלשול חבל עם קשירות לכל אורכו כך שאני ואדריאן נוכל לטפס... אנו מוצאים את עצמנו על מדף סלע גדול שצופה לשקיעה מרהיבה בעמק רחב ידיים עמוק עמוק מתחתינו, אויר ההרים הצלול והקריר מקיף אותנו... אני הולך עד לקצה מדף הסלע ושוקע במדיטציה עמוקה, אני חייב להפסיק לחשוב עליה, אני צריך להתנתק או שאני לא אוכל להמשיך, איך אני אעשה את זה... נזכרתי שוב במנזר... זה קורה לי הרבה בזמן האחרון... הואנג-לונג מדבר, הוא ראש המנזר, והוא חכם מאד ובעל ניסיון רב... "הקשב לקולך הפנימי" הוא אומר בשקט מדוד מול כל הנזירים "הסתמך על עצמך ועל החוכמה שקנית בדרכך" הוא ממשיך "הביטו אל האופק בכמיהה, אך לעולם היו קשובים לקולות מן הבית"... אני קם מהמדיטציה ורואה שהשמש כבר שקעה לגמרי ואדריאן כבר התחיל הכנות לבישול ארוחת הערב, אני הולך לעזור לו... יש מתח באוויר... אייס ניגשת לאדריאן שמדבר עם דומיניק, שולפת סכין, וחותכת בידה חתך שמטפטף דם אדום כהה שנראה שחור ומבהיק באור מדורת הבישול. אדריאן נראה מופתע אבל תופס בידיה של אייס, היא נרתעת אבל אז נראה שהיא נרגעת, אדריאן שר בקול חלוש, ופתע אור כחול זוהר עוטף את ידי שניהם ופניה של אייס מוכות תדהמה, בעוד האור הנוגה נעלם ומתפוגג והחתך שהיא עשתה כבר איננו שם, היא מורידה כפפות שהיא שמה ואת החבישה שדומיניק עשתה, ידיה בריאות לחלוטין... אני מסתכל על אדריאן עם יותר כבוד ממה שרחשתי לו עד עתה... מסתבר שיש לו יכולות שהוא לא סיפר לנו עליהם..."

 

[Nihau]

בוקר...

בוקר... ריח של אוכל מתבשל העיר את אדריאן והאור החיוור החודר מבעד לקירות האוהל קרא לו לצאת החוצה ולראות מה יביא יום. הוא שכב עוד כמה דקות לבד תוהה איפה דומיניק ומהרהר באירועי האתמול הגועשים. בלבו נגמלה החלטה והוא קם ויצא החוצה, לאכול ארוחת בוקר טעימה כתמיד באדיבותו של קוואי, בירך את כולם בבוקר טוב וביקש מהם את כל החפצים הפגומים כגון הבגדים הקרועים והחבלים שעברו שימוש נרחב ביותר לאחרונה. הוא לקח את כל אילו הצידה, לשבת בפרטיות יחסית ודומיניק התלוותה אליו. ביחד הם ישבו בדממה כאשר אדריאן פרס את כל החבלים לפניו והתחיל לפרום קשרים ולסדר אותם. דומיניק פתחה בשיחה והתנצלה על היחס השלילי שהפגינה כלפיו ביום האתמול וסיפרה שישבה רוב הלילה לחשוב על דברים, הוא מצדו מלמל משהו על עצבים מרוטים ולחץ ושכולנו מתמודדים אתו בדרכים שונות. הוא הביט מטה אל החפצים המרוטים והסביר לגבי היכולות החדשות שלו בעוד מניח את ידיו על החבלים ושר שיר קטן וקסום שלאחריו החבלים פשוט התיישרו ונראו לפתע טובים כחדשים. הוא גם התנצל על שלא סיפר לה על היכולות החדשות שלמד במאלן ועל ההתנהגות הגסה למדי שלו כלפי אייס, הוא ניסה לתרץ את זה כחלק מאשמת הלחץ בו כולם נמצאים אבל בלבו ידע שזה לא הכל. דומיניק אמרה לאדריאן שהיא אוהבת אותו והוא השיב בלב שלם ורגוע שהוא אוהב אותה, הם התחבקו והסכימו שלישון לבד הרבה פחות נעים מאשר ביחד... וחזרו יחד בדיוק כדי לשמוע את אייס קוראת לכולם לראות מה קרה למערה. אדריאן ניגש אל המערה וראה שהיא...אחרת... במקום מערה הנפתחת לפיר עמוק ותלול המערה הייתה מרוצפת בקרקע דחוסה ישרה... ולאחר שהקיש עליה...מוצקה ככל קרקע נורמלית! הנפתחת למעין מסדרון טבעי הנמשך לתוך ההר ...איפה הפתח??? איפה מערת הנטיפים??? אנחנו תקועים על ההר הזה? עכשיו הוא בטוח שהם הלכו לאיבוד בגלל שעכשיו אין לו שמץ של מושג איך לחזור ואז הוא נזכר שבאגדות שהצועניה סיפרה לאור המדורה היא ציינה גם מערות שמתגלות פתאום ונעלמות פתאום וכל מיני סממני טבע שמופיעים ונעלמים כאשר מחפשים את ה"אורקל". הוא מייד סיפר לחבריו שאולי זו באמת הדרך לאורקל ושכדאי לבדוק את זה! קוואי בדק את יציבות הקרקע בתוך המערה- שהתנהגה בתמימות כאילו שמעולם לא היה שם חלל עמוק שכמעט הרג את אייס! הוא התחילו לקפל מחנה ואדריאן ניצל את ההזדמנות בעת שקיפל ביחד עם אייס את האוהל כדי להתנצל בפניה על ההתנהגות גסת הרוח שהפגין כלפיה וניסה להסביר שזה נבע מכעס, לחץ והרבה תסכול. הוא קיבלה את התנצלותו בדרכה שלה, קשת אופי ומלאה זוויות חדות, אבל בכל זאת הוקל לאדריאן... עכשיו נותר לו רק להתנצל בפני קוואי ומסכת ההתנצלויות הללו תהייה מאחוריו! נכנסנו למערה בהובלת קוואי, שחלומו הוא זה שבעקבותיו יצאנו לחפש את האורקל, ואכן לאחר דרך ארוכה במערה הגענו למעין חדר עגול שבו 4 פתחים מנוגדים זה לזה. באמצעו בריכה צלולה מוארת בעמוד אור המגיע מחלל הישר מעליה ובעוד 8 עמודים אור קטנים יותר הנובעים מחללים מסביב לעמוד הראשי הגדול ובעלי צורה של סמלי העמודים של נוסגות' , מקום קסום בוודאות! לפני הבריכה, עמד מישהו עטוי גלימת תכלת בגבו אלינו ודיבר אלינו. מיד הבנו שזה האורקל שאותו חיפשנו כל הזמן הזה. שאלנו אותו לעצה, לאן אנחנו צריכים ללכת, לווילנדורף כפי שדרש מאלק שומר הקונפליקט או לצפון כפי שדרשה אריאל שומרת האיזון? הוא לא ענה תשובה ישירה אלא הראה לנו חזיונות איומים בבריכה. ווילנדורף מוקפת גל שחור שעולה עליה ומחריב אותה, האורקל ציין שחזיון ווילנדורף שייך כניראה לעתיד שאולי יתרחש ואולי לא וכששאלנו אותו מאיפה נובע האיום השחור הוא הראה אגם מרוחק ומנותק בצפון מבעבע ואותו גל שחור נובע ממנו ומתחיל לגדול... האורקל לא הסביר בבהירות אבל אדריאן הבין שהתרחשויות באגם קורות עכשיו והחליט שאולי עדיף לעצור את האיום במקור או לפחות לגלות עליו מספיק כדי להעביר אזהרה לשומרי העמודים מאשר לחזור לווילנדורף העוינת שמנסה להרוג אותם ולהיקלע למלחמה שאינם יכולים לעזור בה מעבר לנתינת חייהם אולי לשווא. אדריאן הצהיר על כוונתו ללכת לצפון וכולם בדרכם שלהם החליטו לבוא אתו. האורקל הצביע על אחד המעברים ולשם פנה אדריאן. אייס קוואי ודומיניק שאלו את האורקל עוד כמה שאלות ואז מבולבלים חזרו ויצאנו כולנו לדרך במערה המובילה צפונה לפי דברי האורקל. לאחר אולי חצי שעה אנחנו יוצאים בפתח המזרחי של מעבר ההרים המגשר בין הצד המזרחי למערבי של נוסגות'... מרחק שלפי הבנתו של אדריאן נמצא לפחות חודשיים הליכה קשה מאיפה שהם היו אמורים להיות... איך הגענו לכאן??? מוזר ביותר... בוודאות לאורקל יש כוחות מיוחדים באמת, האגדות נכונות! טוב דבר ראשון יש להודיע על האיום המתקרב. אדריאן ניגן אליו 3 יונים על חליל הפאן שלו וקשר אליהן מכתבים המיועדים למלך ווילנדורף, הפייטן הראשי שלימד אותו והיה לו כאב שני ואל איש הקשר האמין ביותר שלו ב"עיר התחתונה" של ווילנדורף. הוא גם כישף אותן כך שיחשבו שהשובכים אליהן כיון אותן הם הבית שלהן כדי שיעופו הישר לשם ועוד הוסיף שיר קסום שיעביר את ההודעה בקולו שלו אל הנמען. היונים עפו הישר לווילנדורף נושאות עימן את המכתבים, ההודעה ומלוא תקוותו של אדריאן. פנינו צפונה ואייס ודומיניק שחזרו מהסיור סיפרו שהעיר השרופה עדיין חריבה ושוממת. אדריאן אסף פרחים וקלע אותם לזר עגול של אבל והניח אותו על קיר מט ליפול והמהם לעצמו שיר עגום עד לצאתם מהעיר המפויחת. המשכנו בדרך והגענו לפתח המערה שם מתחיל המעבר התת קרקעי. החלטנו לנוח באותו מקום לצד הנחל התת קרקעי ודומיניק צדה דגים בדרכה הייחודית, עם קשת וחצים הקשורים בחוט...כשרונית הבחורה. קוואי בישל את הדגים וכולנו ישבנו ושוחחנו עד עומק הלילה על משפחה, חברים, בית וחוויות, לבסוף אדריאן שמר ראשון והעביר את המשמרת לקוואי כשזה התעורר בגלל שדומיניק לא ישנה כמעט לילה שלם קודם לכן. בבוקר קיפלנו מחנה ויצאנו לדרך צפונה מגיעים להתפצלות בדרך הפונה מערבה בעוד מדף סלעי צר שמאובטח בחבלים שחלקם קרועים מוביל צפונה. קוואי סיפר עוד קודם לאדריאן שעוקבים אחרינו ואייס הלכה לבדוק וחזרה עם חדשות רעות! אלו 3 אנשים בשחור שנראים דומים לאילו שהתקיפו את מאלן התת קרקעית וכנראה שייכים לאותו ארגון של רוצחים בשחור שרדפו אחרינו מאז שיצאנו מהכפר של דומיניק! החלטנו להעביר את האיום אליהם וערכנו להם מערב בקניון המערבי, דומיניק, אייס וקוואי התחבאו מעבר לרכסי הקניון ואדריאן המשיך כפיתיון עוד מעבר לעיקול הדרך וחיכה שם עם נשקים שלופים. לאחר זמן מה הגיעו אליו קולות הקרב והוא רץ בחזרה כדי לראות את קוואי מוקף ע"י 2 ופצוע קשה, אייס נלחמת בעוד אחד ודומיניק מטווחת מלמעלה. הוא מייד פרץ בקריאת קרב שהרימה את מורל המגינים וכמובן רוממה את רוחו הרועדת ופנה לדקור את המרצחים התוקפים את קוואי ביחס כזה לא הוגן! אחד הרוצחים לפתע הרים את ידיו ונכנע ואז קפץ על גופו השכוב של חברו ושניהם נעלמו כאשר אדריאן הסתובב הוא ראה שגם השלישי נעלם. אדריאן רץ אל קוואי הפצוע ותמך בו בשתי ידיו האוחזות בכתפיו של קוואי בעודו מטיל את הלחש ריפוי ומקווה לטוב, הוא חבש את קוואי הפצוע ואז החליט שזה לא מספיק טוב כאשר ראה את כל הפצעים ממשיכים לדמם מבעד לתחבושות והתרכז עוד יותר, התאמץ והשקיע את כל כולו בלחש נוסף וריפא את קוואי שוב והפעם לחלוטין. זה עייף אותו מאוד אבל הוא סירב להקים מחנה על כתמי הדם שעל הקרקע במקום הקרב והם שירכו את דרכם אל תחילת המדף הסלעי ושם הקימו מחנה. אדריאן שמר ראשון גם בגלל שידע שעצביו המרוטים לא יניחו לו לישון וגם בגלל שרצה לחשוב לבד על דברים. דומיניק החליטה להישאר אתו וסיפקה מקור נחמה שקט ויציב עד שהגיעה שעת המשמרת שלה ואדריאן ניסה לישון, ללא הצלחה מרובה.

 

[DDN]

רגשות סחוטים

לאחר המריבה הראשונה שלהם בלילה שעבר, היה לדומיניק זמן לחשוב על העניין. חמת מזג ומהירה להתלקח כהרגלה, היא דיברה לפני שהמילים עברו את העיבוד במוח. אין מה לעשות. לאחר חוסר שנת לילה, דבר ראשון שעשתה בבוקר זה להגיע אל אדריאן ולהתנצל על התנהגותה בלילה אמש. היא ידעה שזה לא הגיע לו, היחס, ולכן מיהרה להתנצל. ("להתנצל? אני?" אמרה דומיניק לבושה בשמלה אדומה שישבה על הכתף השמאלית של דומיניק, "אבל הוא אשם! תראי איך הוא תופס את אייס! את מכיר הרי את המוטו שלו: לא צריך לקנות פרה בשביל לשתות חלב, הוא מנסה להתחיל גם איתה". "את יודעת כמובן שזה שקר", אמרה דומיניק לבושה לבן שישבה על הכתף הימנית,"הוא אוהב אותך, ועכשיו הוא פשוט מתוסכל על חוסר שיתוף הפעולה מצד אייס. מה שאמרת לו ממש לא היה במקום". דומיניק חשבה קצת, החליטה שהיא נראית הרבה יותר טוב בלבן ועשתה את הדבר הנכון). בבוקר, המערה לא הייתה שם. זאת אומרת, היא כן הייתה שם, אבל אחרת. צעדנו במערה השונה, והגענו לאורקל. אני לא אחזור על דבריה של ניהאו, דומיניק שאלה את האורקל על אמא שלה, רצתה לדעת אם היא עדיין בחיים. לאחר מכן, המשכנו, והגענו למקום בו היינו בעבר. מהצד השני של ההרים אותם חצינו בדרך למאלן, קורהייגן ושאר הערים. המשכנו בדרכנו, ומתישהו הודיעה לנו אייס שעוקבים אחרינו. שוב אותם אנשים ארורים בשחור! איך הם עלו עלינו? ושוב, למה הם רודפים אחרינו? אייס אגב, הופכת להיות חברה טובה ויעילה בקבוצה, חשבה לעצמה דומיניק לאחר שהסתובבה איתה והראתה לה את העיר ההרוסה שנתקלנו כשעברנו באזור לפני חצי שנה. לאחר הקרב (אותו תיארה ניהאו) נשארנו כמדי פעם בה נתקלנו באנשים בשחור, מבולבלים ומתוסכלים. אדריאן היה מדוכא, חוסר הידיעה זה הסיבה העיקרית, חשבה דומיניק. למה הם אחרינו? איך ידעו שאנחנו פה, ומה הם רוצים מאיתנו? היא לא הצליחה לנחם את אדריאן, היא העדיפה לשמור לעצמה את המחשבה של: "אולי נזרוק הכל, ננטוש את המשימה ונלך לחיות חיים רגילים איפהשהו". היא לא הצליחה לנחם את אדריאן, אבל היא הרגישה ממנו פחד, עת החיבוק שלו מחץ אותה בלילה.