בוודאי.
ליתר דיוק, כמעט כל עם שנלחם אי פעם בהיסטוריה, שכלל את הלחימה עד למדרגה שנהוג לכנותה א"ל. המונח א"ל מופיע לראשונה בכתבים של אמני סייף מאירופה (בעיקר איטליה וספרד) בערך מהמאה ה14, וללא כל קשר למזרח הרחוק. ביפן נהוג להבחין הין אמנויות ג'וטסו (טכניקה) לדו (דרך) שהחלו להופיע אחרי הרסטורציה של מייג'י וביטאו שינוי מסוים שחל בחברה (לאחר שהסמוראים לא נאלצו להלחם כל הזמן, יכלו לפנות זמן ללמוד את הלחימה כדרך חיים, או משהו). בסין כולם שמעו על קונגפו, אבל מה שפחות ידוע הוא העובדה שקונגפו מתייחס ליכולת נרכשת בכלל, ובפני עצמו לא מבטא א"ל. אלה נקראות וושו, למרות שהיום הביטוי משמש למצגות אקרובטיקה עם בעיטות, בחסות השלטון הקומוניסטי. ARMA עוסקים בחידוש א"ל של האבירים האירופאיים, למשל. פנקרטיון כנראה ממשיך ישירות את מסורות ההיאבקות עוד מהתקופה ההלנית (לזכרוני הן תזאוס והן הרקולס היו מפורסמים גם בשל כישורי ההיאבקות שלהם). גם במיתולוגיה הנורדית יש מקום של כבוד להיאבקות בידיים ריקות (תור נאבק בזקנה בלי לדעת שזהו בעצם הנחש מידגארד), גם בתנ"ך שלנו אברם נאבק במלאך (אצלנו, אבל, כתוצאה מנסיבות הסטוריות מסוימות, לא נשתמר כלל ידע צבאי ולחימתי, למרות טענות יהושע סופר), בבראזיל קיימת קפואירה שלא לגמרי ברור מוצאה (יש שתי טענות מרכזיות, אבל עדיף שמישהו מפורום קפואירה יבהיר אותן), בפיליפינים ארניס, קאלי ואסקרימה, גם הטורקים שמרו על מסורת של האבקות, ולשבט הזולו היה רזומה צבאי די מרשים בשימוש בחניתות (או אולי כידונים? מקלות מחודדים, איך שלא יהיה) בטווח קצר, שינוי שהנהיג שאקא, למיטב זכרוני. אם להתקטנן, אז בהתייחס לכך שהיחס ללחימה כאמנות מופיע באופן מפורש רק בכתבים אירופאיים מתקופת ימיה"ב המאוחרים, כל אמנויות הלחימה מקורן אינו במזר הרחוק (שם אין התייחסות ללחימה כאמנות, למרות שיש גם שם התייחסות אליה כאחד מחמשת המקצועות שעל בן תרבות לדעת (האחרים כוללים גם את משחק הגו, וקליגרפיה)). וכמובן, המדע המתוק - אגרוף.