איטליז בהופעה בג'ה פאן
יש להקות שתמיד מצליחות להפתיע מחדש. את איטליז כבר יצא לי לראות פעמיים בהופעה בעבר, בנוסף לבוטלגים למיניהם אשר מסתובבים ברשת שהאזנתי להם, אך לזה עדיין לא הייתי מוכן. הלהקה עברה כמה שינויי כוח אדם קטנים, שום דבר לא מפואר – הוסיפו סקסופוניסט, החליפו גיטריסט אחד מתוך השלושה והביאו קלידנית בלונדינית חביבה, אשר מציבה את הסולנית מאיה דוניץ במרכז הבמה כמעט באופן בלעדי. דוניץ לא נרתעת מהמעמד החדש ולוקחת את ההופעה לרמות אחרות לגמרי. לא ניתן להשוות אותה לאף זמרת בעולם. אפשר להגיד שהיא שילוב בין ביורק, אלאניס מוריסט, מייק פאטון, ת'ום יורק, או כל זמר וזמרת משמעותיים בעולם הרוק, וזה עדיין לא יספק לנו תיאור מדויק. היא כמו השאנג טסונג של הזמרה. היא מלטפת, צורחת, שורקת, נובחת, ולמעשה מסוגלת לשלוט בקולה באופן מוחלט. האנרגיות הבלתי נלאות שלה מווסתות אל הקהל בעוד שהיא מקפצת לה מצד לצד, עוברת ממיקרופון למיקרופון, פונה לנגינה על הקלידים מדי פעם ואף יורדת לרקוד עם הקהל באופן לא צפוי. כל זאת כחלק מהאווירה הצינית אך קלילה שהיא ההופעה של איטליז. חברי הלהקה נתקלים בקשיים כמו כבל שלא עובד כראוי ומחולל רעשים ובמיקרופון שנדרש להעביר אותו ממקום למקום דרך סבך הכבלים ותיבות האפקטים, והם מתמודדים עם כל אלה בהומור קל ולא יומרני או מתאמץ. ניכר שהנגנים הגיעו למקום על מנת ליהנות מעצמם, המוסיקה שלהם, ומהקהל, ואף דבר לא ימנע זאת בעדם. המוסיקה של איטליז היא פרי מוחו המפותח של גיא בן-שטרית, המוכר כמו כן ככותב העיקרי של אינפקציה. אם באינפקציה הביאו אותה במוסיקה מורכבת, אך לקחו את זה לקיצוניות בגרוטסקיות ובהומור השחור, הרי באיטליז המצב הוא הפוך לחלוטין. בן שטרית מספק את לחניו הטובים ביותר לצד עיבודים מעניינים ומקוריים וטקסטים יוצאי דופן. המוסיקה מורכבת מלחני שירה קליטים ויפים, אם כי מעניינים ולא מונוטוניים, אשר מלווים על ידי עיבודים עמוסים של שלוש גיטרות ובס אחת, בנוסף לתופים כמובן, הקלידים והסקסופון (שבהופעה הזאת לא קיבל כל כך תמיכה מממלכת הווליום), ולפעמים נדמה שכל אחד מהם עושה כאוות נפשו. חלק נכבד מהזמן, ישנה עצמאות ריתמית ומלודית כמעט מוחלטת בין כל הכלים, ולפעמים כל שלושת הגיטרות מבצעות כמעט בדיוק את אותו התפקיד. התזזיות המכריעה הזאת הופכת את ההופעה של איטליז לחוויה שאין שנייה לה. בכל רגע נתון מתרחשים חמישה דברים שונים שפשוט מותחים את הקהל מקצה לקצה. מדי פעם בן שטרית פונה לגיטרה האקוסטית, והגיטריסט הנוסף, הנקרא אור בהיר, משחק עם כל מיני אפקטים של דיליי שמפיקים רעשי רקע אווירתי אה-לה רדיוהד. לעתים פשוט קשה לברור מי בדיוק עושה מה, בין אם כל הנגנים מרביצים עם דיסטורשן או פשוט מנגנים קאנונים בין כל הגיטרות. קשה להצביע בדיוק מהו הצביון הסגנוני של הלהקה. הם מכנים את זה פופ מתוסבך, אני רואה את זה בתור רוק אלטרנטיבי מתקדם. ניכר שיש השפעות של רדיוהד וג'ף באקלי (הם ביצעו קאבר שלו בהופעה פעם בבארבי, עם אדם שפלן הבסיסט המצוין על השירה), סאונדאגארדן (שבהופעה הזאת ביצעו את Pretty Noose שלהם דווקא עם אור בהיר שנכנס לנעליו הגדולות של כריס קורנל בהצלחה מרובה) ושאר להקות גראנג', כגון נירוונה, אך ברור שהם גם מושפעים מאמני הדגל של הפרוג, פרנק זאפה, אם להיות יותר ספציפי. בנוסף לכל אלה יש את הנופך המזרחי שמוכר לנו מאינפקציה, אך הוא מרים ראשו לעיתים רחוקות יחסית, ועושה את זה בטעם טוב. השפעות שלהם הופכות את המוסיקה לכל כך מגוונת, שקשה באמת לקלוע מה בדיוק הם עושים, ולהסביר את זה במילים. אך אין ספק שזאת אחת מהלהקות הכי מיוחדות בארץ, ולמען האמת, בלי הגזמה, בעולם כולו.
יש להקות שתמיד מצליחות להפתיע מחדש. את איטליז כבר יצא לי לראות פעמיים בהופעה בעבר, בנוסף לבוטלגים למיניהם אשר מסתובבים ברשת שהאזנתי להם, אך לזה עדיין לא הייתי מוכן. הלהקה עברה כמה שינויי כוח אדם קטנים, שום דבר לא מפואר – הוסיפו סקסופוניסט, החליפו גיטריסט אחד מתוך השלושה והביאו קלידנית בלונדינית חביבה, אשר מציבה את הסולנית מאיה דוניץ במרכז הבמה כמעט באופן בלעדי. דוניץ לא נרתעת מהמעמד החדש ולוקחת את ההופעה לרמות אחרות לגמרי. לא ניתן להשוות אותה לאף זמרת בעולם. אפשר להגיד שהיא שילוב בין ביורק, אלאניס מוריסט, מייק פאטון, ת'ום יורק, או כל זמר וזמרת משמעותיים בעולם הרוק, וזה עדיין לא יספק לנו תיאור מדויק. היא כמו השאנג טסונג של הזמרה. היא מלטפת, צורחת, שורקת, נובחת, ולמעשה מסוגלת לשלוט בקולה באופן מוחלט. האנרגיות הבלתי נלאות שלה מווסתות אל הקהל בעוד שהיא מקפצת לה מצד לצד, עוברת ממיקרופון למיקרופון, פונה לנגינה על הקלידים מדי פעם ואף יורדת לרקוד עם הקהל באופן לא צפוי. כל זאת כחלק מהאווירה הצינית אך קלילה שהיא ההופעה של איטליז. חברי הלהקה נתקלים בקשיים כמו כבל שלא עובד כראוי ומחולל רעשים ובמיקרופון שנדרש להעביר אותו ממקום למקום דרך סבך הכבלים ותיבות האפקטים, והם מתמודדים עם כל אלה בהומור קל ולא יומרני או מתאמץ. ניכר שהנגנים הגיעו למקום על מנת ליהנות מעצמם, המוסיקה שלהם, ומהקהל, ואף דבר לא ימנע זאת בעדם. המוסיקה של איטליז היא פרי מוחו המפותח של גיא בן-שטרית, המוכר כמו כן ככותב העיקרי של אינפקציה. אם באינפקציה הביאו אותה במוסיקה מורכבת, אך לקחו את זה לקיצוניות בגרוטסקיות ובהומור השחור, הרי באיטליז המצב הוא הפוך לחלוטין. בן שטרית מספק את לחניו הטובים ביותר לצד עיבודים מעניינים ומקוריים וטקסטים יוצאי דופן. המוסיקה מורכבת מלחני שירה קליטים ויפים, אם כי מעניינים ולא מונוטוניים, אשר מלווים על ידי עיבודים עמוסים של שלוש גיטרות ובס אחת, בנוסף לתופים כמובן, הקלידים והסקסופון (שבהופעה הזאת לא קיבל כל כך תמיכה מממלכת הווליום), ולפעמים נדמה שכל אחד מהם עושה כאוות נפשו. חלק נכבד מהזמן, ישנה עצמאות ריתמית ומלודית כמעט מוחלטת בין כל הכלים, ולפעמים כל שלושת הגיטרות מבצעות כמעט בדיוק את אותו התפקיד. התזזיות המכריעה הזאת הופכת את ההופעה של איטליז לחוויה שאין שנייה לה. בכל רגע נתון מתרחשים חמישה דברים שונים שפשוט מותחים את הקהל מקצה לקצה. מדי פעם בן שטרית פונה לגיטרה האקוסטית, והגיטריסט הנוסף, הנקרא אור בהיר, משחק עם כל מיני אפקטים של דיליי שמפיקים רעשי רקע אווירתי אה-לה רדיוהד. לעתים פשוט קשה לברור מי בדיוק עושה מה, בין אם כל הנגנים מרביצים עם דיסטורשן או פשוט מנגנים קאנונים בין כל הגיטרות. קשה להצביע בדיוק מהו הצביון הסגנוני של הלהקה. הם מכנים את זה פופ מתוסבך, אני רואה את זה בתור רוק אלטרנטיבי מתקדם. ניכר שיש השפעות של רדיוהד וג'ף באקלי (הם ביצעו קאבר שלו בהופעה פעם בבארבי, עם אדם שפלן הבסיסט המצוין על השירה), סאונדאגארדן (שבהופעה הזאת ביצעו את Pretty Noose שלהם דווקא עם אור בהיר שנכנס לנעליו הגדולות של כריס קורנל בהצלחה מרובה) ושאר להקות גראנג', כגון נירוונה, אך ברור שהם גם מושפעים מאמני הדגל של הפרוג, פרנק זאפה, אם להיות יותר ספציפי. בנוסף לכל אלה יש את הנופך המזרחי שמוכר לנו מאינפקציה, אך הוא מרים ראשו לעיתים רחוקות יחסית, ועושה את זה בטעם טוב. השפעות שלהם הופכות את המוסיקה לכל כך מגוונת, שקשה באמת לקלוע מה בדיוק הם עושים, ולהסביר את זה במילים. אך אין ספק שזאת אחת מהלהקות הכי מיוחדות בארץ, ולמען האמת, בלי הגזמה, בעולם כולו.
