איחוד או פירוד?

[שאינו יודע]

איחוד או פירוד?

במוצ"ש נפגעו חרדים, אמש נפגעו חילונים (אוכל ים). האם זה יביא להרגשה של שותפות גורל, או שכל אחד ימשיך בניכור ("מגיע להם לשחורים הפרימיטיביים. מגיע להם לאוכלי השרצים")? בהתיחסות לארועים, אני רואה שעל פי רוב אנשים מאשימים את הקרובים אליהם: זוג מבוגרים ממוצא ספרדי גידף אתמול את השמאל, רצו שימותו כל השמאל, האשימו גם את אריאל שרון, אך אף מילה נגד החמאס, למשל. הסיסמאות הנפוצות הן "מוות לערבים", "הכל בגלל המתנחלים", "להרוג את השמאל", "אשמה מדיניות הכיבוש"... ואין כלל גילויי כעס כלפי החמאס, חיבאללה, התנזים. מה דפוק כאן? יותר חשוב לשנוא את הקרובים אלינו מאשר את הרוצחים? אולי זה אומר שאנו מצדיקים את מעשיהם, ומפנים כעסינו רק כלפי אלה שיש לנו ציפיות מהם? אם כך, כל עוד יש ציפיות, יש תקווה. או שלא?

 

[אלוני.]

להיות או לא להיות

זו בסופו של דבר התשובה לשאלותיך. אם חפצי חיים אנחנו אזי אין הרבה ברירות.