איזו מין אהבה זו?
חיה לצידו מעל 20 שנה יודעת, או ידעתי להגיד "אוהבת אותך" הוא לא יודע ולא ידע מסתובבת עם השאלה הזאת בבטן 20 שנה אם סוחטים אותו למוות, הוא לא יכחיש אבל יתן תחושה שקל יותר לעקור לו שן מאשר לשמוע את המשפט המפורש הזה מפיו כשאני שואלת את עצמי אם הוא אוהב אני מוצאת עצמי בדילמה, כיוון ש-"אוהב" לפי התפיסה שלי זו קונספציה שמכילה מרכיבים מסוימים ושלו נטולת מרביתם. ואז אני נעצרת לשאול את עצמי מה היא האהבה שלו? במה היא מתבטאת מאיזה כיוון היא מחממת את לבי ו... מוצאת עצמי במבוכה כי היא פשוט לא.. האהבה הזאת שלו לא כוללת- חום,פירגון, תשוקה,הערכה,הקשבה אמפטיה, אפילו תחושת קירבה היא נעדרת אז איפה היא? מה מועיל לי שגיסתי מספרת שכשהוא מדבר עלי עיניו נוצצות? מה מועיל לי אם כשאני נתונה באיזו סכנה בריאותית הוא חרד? אז מה אם צרכי הקיומיים <הארציים בלבד> מעניינים אותו? אז מה אם הוא מתקשר תכופות לוודא שאני חיה שהגעתי בשלום לאן שהו <או אולי שהאוטו הגיע שלם..> עושה סקירה, ומודה ביני לבין עצמי, שבפרק הזמן האסטרונומי שאנחנו זוג, שכלל שנתיים חברות ו-23 שנות נישואין, מעולם לא היה לי בטחון מלא שהוא באמת אוהב ולא שאי פעם אהב מישהי או מישהו בצורה אחרת,<להוציא את הילדים> אגב אני הייתי הראשונה והיחידה שלו. היו תקופות שהיה נדמה לי יותר שכן והיו שפחות, אבל תחושת הבטחון המלא, מעולם לא היתה שם. והיום אולי לפני ככלות הכל אני מוצאת עצמי תוהה, איך היסכנתי?, איך לא נואשתי מללבות אותה זמן כה רב. וההכרה היותר מבהילה היא, שהאיש כנראה לא יודע לאהוב. נכות רגשית?...אולי. יש סיבות בארסנל.. ומה איתי? תמימות? אמון מוגזם בכוחות שלי להחיות משהו שתמיד רק צל צילו היה שם? לאורך שנים לפחות באהבה שלי כלפיו היתי בטוחה היום כבר לא, היא דעכה, דוכתה ואפילו מתה. ונשארו רק המחשבות. בשנתיים האחרונות טעמתי אהבות אחרות, יפות משכרות ומחממות לבב. מובן שההשוואות תמיד היו בעוכריו, ואם אי פעם בעבר האשמתי את עצמי ואף סברתי שאולי לא ראויה לה לאותה אהבה היום בהחלט יודעת יותר טוב והצורך לחוות אותה רק עלה. כבר הגעתי להכרה שהזוגיות הזאת מראשיתה היתה שגויה, ושהשנים לא היטיבו עמה, למעשה רעיונית כבר באה אל קיצה. ההשארות הפיזית יחד מקורה בקשיים וסיבות טכניות.<זמניות אני מקווה> ואני תוהה, יש מי מכם שחווה כזו אהבה לא מחממת? לא מזינה? יש מי שידע להוליד אהבה אצל מישהו נכה רגשית? האם יכולתי לפעול טוב יותר וכשלתי? העוד לחפש את האשמה בי? או להשלים עם העובדה שזה האיש, ואני לא בהכרח אחראית על תיקון עולם. אור
חיה לצידו מעל 20 שנה יודעת, או ידעתי להגיד "אוהבת אותך" הוא לא יודע ולא ידע מסתובבת עם השאלה הזאת בבטן 20 שנה אם סוחטים אותו למוות, הוא לא יכחיש אבל יתן תחושה שקל יותר לעקור לו שן מאשר לשמוע את המשפט המפורש הזה מפיו כשאני שואלת את עצמי אם הוא אוהב אני מוצאת עצמי בדילמה, כיוון ש-"אוהב" לפי התפיסה שלי זו קונספציה שמכילה מרכיבים מסוימים ושלו נטולת מרביתם. ואז אני נעצרת לשאול את עצמי מה היא האהבה שלו? במה היא מתבטאת מאיזה כיוון היא מחממת את לבי ו... מוצאת עצמי במבוכה כי היא פשוט לא.. האהבה הזאת שלו לא כוללת- חום,פירגון, תשוקה,הערכה,הקשבה אמפטיה, אפילו תחושת קירבה היא נעדרת אז איפה היא? מה מועיל לי שגיסתי מספרת שכשהוא מדבר עלי עיניו נוצצות? מה מועיל לי אם כשאני נתונה באיזו סכנה בריאותית הוא חרד? אז מה אם צרכי הקיומיים <הארציים בלבד> מעניינים אותו? אז מה אם הוא מתקשר תכופות לוודא שאני חיה שהגעתי בשלום לאן שהו <או אולי שהאוטו הגיע שלם..> עושה סקירה, ומודה ביני לבין עצמי, שבפרק הזמן האסטרונומי שאנחנו זוג, שכלל שנתיים חברות ו-23 שנות נישואין, מעולם לא היה לי בטחון מלא שהוא באמת אוהב ולא שאי פעם אהב מישהי או מישהו בצורה אחרת,<להוציא את הילדים> אגב אני הייתי הראשונה והיחידה שלו. היו תקופות שהיה נדמה לי יותר שכן והיו שפחות, אבל תחושת הבטחון המלא, מעולם לא היתה שם. והיום אולי לפני ככלות הכל אני מוצאת עצמי תוהה, איך היסכנתי?, איך לא נואשתי מללבות אותה זמן כה רב. וההכרה היותר מבהילה היא, שהאיש כנראה לא יודע לאהוב. נכות רגשית?...אולי. יש סיבות בארסנל.. ומה איתי? תמימות? אמון מוגזם בכוחות שלי להחיות משהו שתמיד רק צל צילו היה שם? לאורך שנים לפחות באהבה שלי כלפיו היתי בטוחה היום כבר לא, היא דעכה, דוכתה ואפילו מתה. ונשארו רק המחשבות. בשנתיים האחרונות טעמתי אהבות אחרות, יפות משכרות ומחממות לבב. מובן שההשוואות תמיד היו בעוכריו, ואם אי פעם בעבר האשמתי את עצמי ואף סברתי שאולי לא ראויה לה לאותה אהבה היום בהחלט יודעת יותר טוב והצורך לחוות אותה רק עלה. כבר הגעתי להכרה שהזוגיות הזאת מראשיתה היתה שגויה, ושהשנים לא היטיבו עמה, למעשה רעיונית כבר באה אל קיצה. ההשארות הפיזית יחד מקורה בקשיים וסיבות טכניות.<זמניות אני מקווה> ואני תוהה, יש מי מכם שחווה כזו אהבה לא מחממת? לא מזינה? יש מי שידע להוליד אהבה אצל מישהו נכה רגשית? האם יכולתי לפעול טוב יותר וכשלתי? העוד לחפש את האשמה בי? או להשלים עם העובדה שזה האיש, ואני לא בהכרח אחראית על תיקון עולם. אור