איזו מדינה ( * 2)

איזו מדינה ( * 2)

נסעתי אחה"צ הביתה, וראיתי מרחוק רכב עם בד לבן משתלשל מחלקו העליון, ויוצא מלמטה. תהיתי מה זה: קישוט של אוטו-חתן-כלה? לא. הערב ערב יום הזיכרון. (לקראת הסיפא, כבר אומר שהאפשרות שעולה בסיפא לא עלתה בדעתי באותו רגע) אוטו מעפאן שבור כזה, שהשברים בו מכוסים בבדים ובניירות דבק? לא. הוא חדיש ואלגנטי מדי לזה. תוך כמה שניות עמדתי קרוב אליו. עכשיו היה ברור. זה אוטו חתן-כלה. מאותו רגע היה ברור לי שזה בטח רכב של תושבים ערבים, ומבט פנימה הבהיר לי שאני צודקת. ברגע הראשון, הרגשתי מין חמוץ כזה. מה, אנחנו מציינים ערב כה עצוב, מלא יגון, על חיילים שנפלו, והם חוגגים חתונה? מאית שנייה אח"כ, "הסתדרה" לי החשיבה, ואמרתי לעצמי, זה בדיוק העניין - גרים פה שני עמים. זה שאצלנו זהו ערב עצוב נורא, לא מחייב אותם. אמנם, הייתי רוצה שדו הקיום יהיה כזה, שגם אנחנו נוכל להרגיש חמלה עבורם, והם - עבורנו. אך, לא כך הוא, כל זמן שהחיים פה אינם רגועים. כשחשבתי שאכתוב פה על זה, תהיתי אם המילה "ערבים" לא תעליב. זה קצת כמו אצל ילדים, שחושבים שהמילה "ערבי" מעליבה, ולא קולטים שזה בדיוק כמו "יהודי", "רומני" וכדו'. במאמר מוסגר אספר שאכלנו לפני כשבוע במזרחה מסעדית, ובני שאל משהו לגבי השפה הערבית, אז בתי נחרדה, ואמרה לו "ששששש", כאילו הוא אמר דבר עלבון (וממש לא). בקיצור, בעודי חושבת מחשבה זו, תהיתי פתאום, למה זה, באמת שאין פה אף גולש ערבי. הרי אנחנו מדברים פה על התרבות המקומית. המחשבה הבאה היתה שאנחנו קוראים לזה "פורום תרבות עברית", לא "פורום תרבות ישראלית". סתם, עוד נקודה למחשבה.
הייתי הערב בטקס לציון יום הזיכרון בבית הספר של ילדיי. השתתפתי בקריאת קטע, אבל גם אם לא הייתי משתתפת (זו כבר השנה הרביעית שאני משתתפת), הייתי שם, כי זה מין בית ספר מאוד קהילתי, מאוד מערב את המשפחות, שזה דבר מאוד יפה ומחמם לב. בכל אופן, בערב כמו זה, רואים שם הרבה מאוד הורים. בנוסף להורים, באים גם המון בוגרי בית ספר, בגיל החטיבה-תיכון. וכאן הנקודה של "איזו מדינה". בנזוגי ראה משהו מאוד יפה בכך שהם באים. גם אותי זה מרגש, גם בעיניי זה יפה מאוד. רק מה? ישנה שם מין אווירת חג, מין "כיף" כזה, כולם שמחים לראות את כולם ויש מין אווירת צהלולים. וזה נורא נורא הפריע לי. זה לא שיש לי משהו נורא חכם לומר פה (שיבולת
), רק ש.. זה אנחנו - האבל לצד השמחה. כל מהותו של היום הזה, שמאז הייתי ילדה לא הבנתי איך יכלו לכרוך אחד בשני - יום הזיכרון ויום העצמאות - זה אנחנו, הישראלים. קומם אותי תמיד לחשוב איך, במהלך יום הזיכרון, כאשר משפחות שכולות נמצאות ליד קברי יקיריהן (לא שבשאר ימות השנה הם לא חיים את האובדן), אלה שלמזלם לא ננגעו, הולכים לסופר וקונים בשר למנגל... מוזר. עצוב. ומצד שני, אלה החיים. אלה אנחנו.
 

גנגי

New member
ומולי ישבו אתמול

שלוש נשים ערביות במחלקה האונקולוגית, עם בעליהן. לא הייתי במצב טוב והם הביטו בי בחמלה גוברת והולכת ככל שהסבל גבר, ולפני שיצאו איחלו לי יום עצמאות שמח. בחיי שכמעט התעלפתי, ולא מהכימו.
 
האבל לצד השמחה ../images/Emo141.gif

נהניתי לקרוא את ההודעה שלך. אני חושב שהאבל לצד השמחה קיימים אצל רוב בני האדם. בסרטי טלביזיה רואים טכסי אבל אמריקאיים, שאחריהם מוזמנים האבלים לסעודה כיד המלך ולגיטימי לעמוד עם איזה כריך מלפפון ולקשקש עם קרובי משפחה שמזמן לא ראינו. נראה לי שמה שייחודי ליהודים הוא דווקא הציפיה שכל התמודדות עם מוות ועם שכול תהיה אפלה ודכאונית כמו המוות עצמו, והביקורת המפורשת או המרומזת כלפי כל צורה אחרת של התמודדות. זה באמת אנחנו. וזה גם מתקשר לקטע הראשון: כשאנחנו עצובים (יום הזיכרון), מפריע לנו לראות אחרים שאינם עצובים כמונו, וכשאנחנו שמחים (מכבי ת"א עד השבת האחרונה), מעצבן אותנו שלא כולם שמחים כמונו. הייתה לי פעם ידידה, שהייתה אומרת על מצבים כאלה: מי שלא עצוב עכשיו, תיכף תבוא משטרת הרגשות ותיקח אותו.
 

mucool2

New member
לא כל כך נכון

ניחום אבלים יהודי הוא לא אפל ודכאוני כל כך. ב"שבעה" יש קטע חברתי לא פחות מבטקסי אשכבה אמריקאים.
 
טוב, אני אנסה.

מה הסיכוי שקבוצת נשים מאיראן הגיעה לפה לביקור? לא גבוה? טוב, אז הם היו ערבים.
 
למעלה