איזו כתבה...
קראתי את הכתבה של גפי אמיר (נדמה לי שב"העיר") על OA הכתבה דיברה על נהירה למפגשי אכלנים כפייתיים כטרנד חדש. הכתבת הציגה טון די מזלזל בכתיבתה, אולם במקרה הזה הייתי חייבת להסכים איתה, אם אכן העמידה את הדברים באור הנכון, מה שעושים שם הוא החלפת התמכרות בהתמכרות, חוסר לקיחת אחריות (אין מה לעשות אני חולה). הרעבה עצמית תוך נפילות חוזרות ונשנות, ודריכה בתוך מעגל של מניעה כל הזמן. מותר לאכול שלוש ארוחות מדודות ביום, אסור באיסור חמור לאכול פחממות, כיוון שזה הגורם לאכילה הכפייתית, 3 פעמים ביום לפחות להתקשר למאמן האישי שאמור לתמוך (בהתנדבות).... מה שנוצר הוא התעסקות כפייתית עם אוכל, או בעצם עם מניעה של אוכל שיחות אין סופיות על ה"מחלה" וכו.... אני לא מתיימרת לדעת מי הוא אכלן כפייתי, אבל אני יודעת שהיו לי תקופות שלמות שחייתי במקרר. לא הלכתי לOA, ואני לא נמנעת משום דבר, ובכל זאת, אוכל כבר אינו משחק תפקיד בחיים שלי. השאלה שלי היא, האם לומר לאדם, שפחממות גורמות לו לאכול בלי סוף, הפיכת חייו לצום, מניעה, וסדנאות בילתי פוסקות, החלטה מחושבת שהוא לא אשם (איפה בדיוק האשמה? אולי היא הגורם ולא התוצאה?) והוא נולד כך (האם נעשות בדיקות פזיולוגיות לכל האנשים שם? אני הבנתי, שלא). האם אין זו התעלמות מאחריותו של אדם לקחת את חייו בידיו, להחליט מה טוב או רע בשביל עצמו, ולחיות את חייו בהתאם? האם אנשים המכנים את עצמם אכלנים כפייתיים וכופים על עצמם התעסקות אין סופית עם מזון (מעבר למניעה של אוכל צריך לשקול ולמדוד כל דבר שאוכלים, מתוך מה שמותר לאכול) היא עצמה אכילה כפייתית בצורה הפוכה? ומתי כבר יבוא שלום לשמנים ויפסיקו לחפש בכל פינה איך להכניס אותם לנישה כזו או אחרת? אגב ארה"ב הכריזה על מלחמה בהשמנה עקב תמותה גבוהה ממחלות הנגרמות עקב השמנה (מעניין אם הם בדקו את המצב הרגשי של החולים, כבר הוכח שמצב רגשי משפיע על איכות הבריאות הפיזית) מעניין מה הולך לקרות שם.
קראתי את הכתבה של גפי אמיר (נדמה לי שב"העיר") על OA הכתבה דיברה על נהירה למפגשי אכלנים כפייתיים כטרנד חדש. הכתבת הציגה טון די מזלזל בכתיבתה, אולם במקרה הזה הייתי חייבת להסכים איתה, אם אכן העמידה את הדברים באור הנכון, מה שעושים שם הוא החלפת התמכרות בהתמכרות, חוסר לקיחת אחריות (אין מה לעשות אני חולה). הרעבה עצמית תוך נפילות חוזרות ונשנות, ודריכה בתוך מעגל של מניעה כל הזמן. מותר לאכול שלוש ארוחות מדודות ביום, אסור באיסור חמור לאכול פחממות, כיוון שזה הגורם לאכילה הכפייתית, 3 פעמים ביום לפחות להתקשר למאמן האישי שאמור לתמוך (בהתנדבות).... מה שנוצר הוא התעסקות כפייתית עם אוכל, או בעצם עם מניעה של אוכל שיחות אין סופיות על ה"מחלה" וכו.... אני לא מתיימרת לדעת מי הוא אכלן כפייתי, אבל אני יודעת שהיו לי תקופות שלמות שחייתי במקרר. לא הלכתי לOA, ואני לא נמנעת משום דבר, ובכל זאת, אוכל כבר אינו משחק תפקיד בחיים שלי. השאלה שלי היא, האם לומר לאדם, שפחממות גורמות לו לאכול בלי סוף, הפיכת חייו לצום, מניעה, וסדנאות בילתי פוסקות, החלטה מחושבת שהוא לא אשם (איפה בדיוק האשמה? אולי היא הגורם ולא התוצאה?) והוא נולד כך (האם נעשות בדיקות פזיולוגיות לכל האנשים שם? אני הבנתי, שלא). האם אין זו התעלמות מאחריותו של אדם לקחת את חייו בידיו, להחליט מה טוב או רע בשביל עצמו, ולחיות את חייו בהתאם? האם אנשים המכנים את עצמם אכלנים כפייתיים וכופים על עצמם התעסקות אין סופית עם מזון (מעבר למניעה של אוכל צריך לשקול ולמדוד כל דבר שאוכלים, מתוך מה שמותר לאכול) היא עצמה אכילה כפייתית בצורה הפוכה? ומתי כבר יבוא שלום לשמנים ויפסיקו לחפש בכל פינה איך להכניס אותם לנישה כזו או אחרת? אגב ארה"ב הכריזה על מלחמה בהשמנה עקב תמותה גבוהה ממחלות הנגרמות עקב השמנה (מעניין אם הם בדקו את המצב הרגשי של החולים, כבר הוכח שמצב רגשי משפיע על איכות הבריאות הפיזית) מעניין מה הולך לקרות שם.
