איזה קטע, כל השלטים בעברית...
זה מה שחשבתי לעצמי במהלך הנסיעה הביתה משדה התעופה אחרי שנחחתי פה בסופה של טיסה שהחזירה אותי מיפן לארץ אחרי שנה.
לפני שנה וחודשיים בערך עליתי על מטוס שלקח אותי ליפן ללימודי יפנית. התכנון המקורי היה לחצי שנה אבל עם האוכל בא התאבון וחצי שנה הפכה לשנה.
אבל גם השנה נגמרה ואיתה נגמרה הויזה (והכסף..).
כדי להיפרד כמו שצריך, אבי הצטרף אלי ויצאנו אחד לטיול של כמעט חודש ביפן ובסביבה. הגענו גם לדרום קוריאה ולטאיפיי בטאיוואן.
למרות התחבורה הציבורית מעוררת ההשתאות ביפן ומערכות לא פחות טובות בקוריאה ובטאיוואן, רמת המינוע בשלושת המדינות די גבוהה. הצפיפות הגבוהה בערים הגדולות מביאה אנשים רבים להשתמש בדו-גלגלי - אופניים וקטנועים.
אם ביפן האופניים הנפוצים ביותר הם פשוטים עם מנעול מגוחך שאפשר לפתוח ביד (אין גניבות), הקוריאנים נראים אובססיבים לגבי אופניים ואפשר לראות דגמים יקרים ורוכבים בלבוש 'מקצועי'. לאן הם רוכבים? לרוב בתוך העיר. למה עם ציוד כ"כ יקר? לקוריאנים פתרונים.
וכמובן שיש גם קטנועים ואופנועים. בשלושת המדינות, נראה שיש חלוקה לשתי קבוצות עיקריות - קטנועים קטנים בנפח 50 סמ"ק שמטרתם לשנע את הרוכב בתוך העיר מנקודה לנקודה ומצד שני, קטנועים ואופנועים כבדים, כאשר בקרב הקטנועים, לפחות ביפן יש פופלריות רבה לקטנועים הונדה ישנים (CN250) שעוברים שיפורים פסיכיים שהופכים אותם לסוג של עב"מים (בייחוד בלילה כשכל הלדים דולקים).
ביקור בטאיפיי יכול להזכיר קצת טיול בתל אביב - חם, לח ומלא קטנועים. אלא שאצלם המספרים גדולים בהרבה. רחובות שלמים שלכל אורך הרחוב חונים קטנועים צמוד-צמוד.
השימוש בקסדות הוא חובה ורוב הרוכבים על קטנועים קטנים משתמשים בקסדות 3/4 או אפילו חצי. תאונה היא תמיד אופציה על דו"ג אבל כשתרבות הנהיגה היא כזו שנהגי רכב לא מתעלמים מרוכבים וכל התשתיות בנויות היטב (סימונים לא מחליקים, אספלט ללא שלוליות וכו'), כנראה שהמודעות לסכנה נמוכה יותר.
אחרי שנחחתי בארץ, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להחזיר לכביש את קטנועי היקר שעמד והמתין לשובי בסבלנות. בן-דודי היקר דאג לקחת אותו למוסך שם בוצע בו טיפול יסודי והכנה לטסט. אחרי הטסט חזרתי לרכוב ומה אני אגיד לכם, התגעגעתי אבל גם לא.
התגעגעתי לנוחות, לכיף, להרגשה שרכיבה נותנת שקשה להסביר במילים.
לא התגעגעתי לנהגים שמתעלמים מקיומי, לשליחים שחושבים שזה לגיטימי לעקוף אותי כשאנחנו נוסעים בטור בין מכוניות, לסימוני כביש מחליקים ולמחירי ביטוח שערורייתיים.
חזרתי לארץ אבל חלק ממני נשאר 9000 ק"מ מזרחה לפה, באוסקה. עד מתי אשאר פה, אין לדעת, בינתיים אני רוכב.
לסיום, מצורפת תמונה של יצירה דו-גלגלית מטאיפיי.
זה מה שחשבתי לעצמי במהלך הנסיעה הביתה משדה התעופה אחרי שנחחתי פה בסופה של טיסה שהחזירה אותי מיפן לארץ אחרי שנה.
לפני שנה וחודשיים בערך עליתי על מטוס שלקח אותי ליפן ללימודי יפנית. התכנון המקורי היה לחצי שנה אבל עם האוכל בא התאבון וחצי שנה הפכה לשנה.
אבל גם השנה נגמרה ואיתה נגמרה הויזה (והכסף..).
כדי להיפרד כמו שצריך, אבי הצטרף אלי ויצאנו אחד לטיול של כמעט חודש ביפן ובסביבה. הגענו גם לדרום קוריאה ולטאיפיי בטאיוואן.
למרות התחבורה הציבורית מעוררת ההשתאות ביפן ומערכות לא פחות טובות בקוריאה ובטאיוואן, רמת המינוע בשלושת המדינות די גבוהה. הצפיפות הגבוהה בערים הגדולות מביאה אנשים רבים להשתמש בדו-גלגלי - אופניים וקטנועים.
אם ביפן האופניים הנפוצים ביותר הם פשוטים עם מנעול מגוחך שאפשר לפתוח ביד (אין גניבות), הקוריאנים נראים אובססיבים לגבי אופניים ואפשר לראות דגמים יקרים ורוכבים בלבוש 'מקצועי'. לאן הם רוכבים? לרוב בתוך העיר. למה עם ציוד כ"כ יקר? לקוריאנים פתרונים.
וכמובן שיש גם קטנועים ואופנועים. בשלושת המדינות, נראה שיש חלוקה לשתי קבוצות עיקריות - קטנועים קטנים בנפח 50 סמ"ק שמטרתם לשנע את הרוכב בתוך העיר מנקודה לנקודה ומצד שני, קטנועים ואופנועים כבדים, כאשר בקרב הקטנועים, לפחות ביפן יש פופלריות רבה לקטנועים הונדה ישנים (CN250) שעוברים שיפורים פסיכיים שהופכים אותם לסוג של עב"מים (בייחוד בלילה כשכל הלדים דולקים).
ביקור בטאיפיי יכול להזכיר קצת טיול בתל אביב - חם, לח ומלא קטנועים. אלא שאצלם המספרים גדולים בהרבה. רחובות שלמים שלכל אורך הרחוב חונים קטנועים צמוד-צמוד.
השימוש בקסדות הוא חובה ורוב הרוכבים על קטנועים קטנים משתמשים בקסדות 3/4 או אפילו חצי. תאונה היא תמיד אופציה על דו"ג אבל כשתרבות הנהיגה היא כזו שנהגי רכב לא מתעלמים מרוכבים וכל התשתיות בנויות היטב (סימונים לא מחליקים, אספלט ללא שלוליות וכו'), כנראה שהמודעות לסכנה נמוכה יותר.
אחרי שנחחתי בארץ, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להחזיר לכביש את קטנועי היקר שעמד והמתין לשובי בסבלנות. בן-דודי היקר דאג לקחת אותו למוסך שם בוצע בו טיפול יסודי והכנה לטסט. אחרי הטסט חזרתי לרכוב ומה אני אגיד לכם, התגעגעתי אבל גם לא.
התגעגעתי לנוחות, לכיף, להרגשה שרכיבה נותנת שקשה להסביר במילים.
לא התגעגעתי לנהגים שמתעלמים מקיומי, לשליחים שחושבים שזה לגיטימי לעקוף אותי כשאנחנו נוסעים בטור בין מכוניות, לסימוני כביש מחליקים ולמחירי ביטוח שערורייתיים.
חזרתי לארץ אבל חלק ממני נשאר 9000 ק"מ מזרחה לפה, באוסקה. עד מתי אשאר פה, אין לדעת, בינתיים אני רוכב.
לסיום, מצורפת תמונה של יצירה דו-גלגלית מטאיפיי.