meandmeandme
New member
איזה עצבים...!
תמיד שמשעמם לי (בית ספר) עולה לי איזה רעיון של משהו מגניב לכתוב בפורום הזה ואז שאני בא מתישב על המחשב ופותח הודעה חדשה אני שוכח הכול. אם תשאלו אותי זה כבר ממש מתסכל
. לא שאני עד כדי כך רוצה להביע את דעתי זה פשוט שבזמן בלויי בפורום הזה גילתי עד כמה אני בור בכל הקשור למוסיקה וברצוני להשכיל. אני קורא כמה שאני יכול אבל כל שירשור שלא קשור בפינק פלויד או באיזה משהו אחר מהצד כזה שאני מכיר, אין לי מושג מה להגיד. אז עכשיו, במצב של עייפות מוחלטת, מצב שבו הייתי צריך ללכת לישון לפני משהו כמו 3 שעות (כי אני נוסע מחר), עכשיו אני מתכוון להזכר במשהו חשוב מאוד שרציתי להגיד ולפרסם אותו ממש פה בפורום. אוקי.. תנו לי כמה רגעים... קורט קוביין חתייייךךךך!!! סתם לא... אוקי, אם כבר קורט קוביין אז ככה.. אני שונא אותו, אני שונא את נירוונה. ולא בגללם, אין לי שום דבר נגד המוסיקה שלהם, חוץ מזה שזה לפעמים קצת מחופף, מעצבן, לא מושקע וסתם רועש. אבל זה לא קשור. אני שונא אותם בגלל מה שהאמריקיים עשו מהם. לפני משהו כמו חודש יצא לי לדבר עם איזה אמריקאי בגילי (14) והשיחה שלנו התחחילה להגלגל לאט לאט לכיוון מוסיקה, הנושא היחידי המשותף שמצאנו, שאלתי אותה ככה באנגלית תקינה "You Like Music?" הוא ענה "Yes, I love music" בתקווה לתשובה נורמלית שאלתי אותה "What kind do you listen to?" ואז הוא ענה "Nirvana". הופ... מה זה? ממתי נירוונה זה סגנון מוסיקה?
המשכתי לדבר עם איתו אלמוני ובסופו של דבר גיליתי שהשיר שהוא הכי אוהב זה "מריח כמו רוח נעורים" הבן אדם שהוא הכי מעריך זה קורט קוביין, הדיסק שהוא הכי אוהב זה "לאמשנה" וכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להראות כמו קורט קוביין. חשבתי לעצמי, "איזה אידיוט, בטח אין הרבה כמוהו". אבל לאחר מספר שיחות עם כמה אמריקקים אחרים נדהמתי לגלות ש90% מהנוער האמריקאי "סוגד" לנירוונה (ה10% זה איזה מסומם שפגשתי שהטיף לי לא להשתמש בסמים). אני ממש לא מבין את זה, הם לא רואים עד כמה תעשיית המוסיקה גורמת להם להעריץ את האומנים האלה? הם לא שמים לב שכל הלהקות החדשות שעולות היום לאמטיוי עושות בינהם תחורות "מי נשמע יותר כמו נירוונה?" והסולונים "מי דומה יותר לקורט?". זה פשוט מחליא אותי. הצורה שבה הם לא פתוחים לשום דבר אחר חוץ מנירוונה במקרה הטוב גם לשאר "יוצאי סיאטל". עכשיו תשמעו, אין לי שום דבר נגד גראנג' אולי לפעמים זה לא הכי מתאים למצב רוח שלי ולפעמים זה יכול ממש לעצבן אותי, אבל יש שם מוסיקה איכותית בסך הכול, רק לאו דווקא נירוונה. אליס אין צ'יינס לדעתי הרבה יותר טובים, אבל... לא יודע. יש בזה משהו שממש ממש מרגיז אותי וגורם לי להראות בג'אנר הזה כמשהו... משהו זול, ממוסחר ומכור. בדיוק מה שזה אף פעם לא היה אמור להיות. ואני שונא את תעשיית המוסיקה על זה שהיא לקחה משהו שיכל להתפח לכיוונים מעניינים וקיבעה אותה, תקעה אותו במקום אחד, (נתנה לסולנים מנות יתר
) והרגה משהו שיכל לחיות עד היום. אז מה אתם אומרים? העייפות השפיעה אלי ואני סתם מדבר שטיות? או שלשם שינוי העייפית הניצה בי חוכמה (ומילים מוזורות)?
תמיד שמשעמם לי (בית ספר) עולה לי איזה רעיון של משהו מגניב לכתוב בפורום הזה ואז שאני בא מתישב על המחשב ופותח הודעה חדשה אני שוכח הכול. אם תשאלו אותי זה כבר ממש מתסכל
