אני לא יודע איך קוראים לו אבל הוא
זה שירה בפרוג. אחרי השירות הצבאי שבו הספקתי לקנות, להקליט ולהכיר את כל הקלסיקות של הפרוג, לקנות, להקליט ולהתאכזב מאלבומי הנפל של גיבורי ילדותי - כולם הוציאו אלבומים שהיו בליל של יומרות אמנותיות חסרות טעם אבל עם ריח חזק של רקבון. ואני הייתי קונה אותם בזה אחר זה ככפוי שד, בחיפוש מבוהל אחר האקורדים המופלאים של ילדותי ומגלה פעם אחר פעם שהם הלכו לאיבוד ואינם עוד. ההקדמה הזאת היא חשובה, לפחות עבורי, כדי להבין למה עשיתי את מה שעשיתי אחר כך. זאת הייתה תקופת שפל שלי עם מוזיקיה. דווקא קניתי והכרתי אלבומים נהדרים, אבל כולם היו רוק, פוסט פאנק, גל חדש. המבנה הפרובלמטי של הפסיכוזה שלי היה צמא למוזיקה. לא רק לשירים, מאלה היו לי די והותר, אלא למוזיקה אינסטרומנטלית, כזאת שנבנית בתשומת לב, מתפתחת לשיאים ומתנפצת לתהומות, בלתי שגרתית, מפתיעה. כזה דבר, לא היה. היו באך, מוצרט, בטהובן ואחרים, אבל הם לא הוציאו תקליטים חדשים כבר הרבה זמן. ואני הייתי מסתובב ברחובות תל אביב סר וזעף וזומם במחשכים מזימות התנקשות אפלות בלהקות הרוק המתקדם ועוזריהם. לאחר זמן הבנתי שאני צריך לאהוב ג'אז. לא, צריך לא הייתה מילה נכונה. חייב. זה היה עניין של חיים או מוות עבור שמחת החיים. החיסרון היחיד של התכנית הזו היה ששנאתי ג'אז. לא, שנאה לא הייתה מילה מדוייקת. נרתעתי מג'אז. כל מה שהריח מג'אז, הסולמות, המקצבים, מפגני שופוני ואונניה שנקראים בפי יודעי דבר אילתורים, לחנים דלים ומיימיים שתפקידם הוא לשמש עלה תאנה לנגנים לקפוץ ישר לאילתורים. והצליל, הסאונד של כל זה. כל החבילה הזו, באה לי לא הכי טוב. צלילי ג'אז שבקעו ממועדון לילה ברחוב היו בשבילי עילה מוצדקת לעבור מדרכה. נכון, הייתי דפוק, אבל את זה כבר אפשר להסיק מהחיבה היתרה שלי לפרוגרסיב. ברמת הידיעה, הבנתי שבג'אז טמון מה שאני מחפש: ז'אנר שלם שמבוסס על מוזיקה אינסטרומנטלית, רצועות של 10, 15, 20 דקות כמו שצריך, מוזיקאים משכמם ומעלה. הכל היה שם, חוץ מאהבה. הייתי בוסרי מכדי להבין שבמקום שם ההתנגדות שלי הכי חזקה, הרווחים מפריצת הדרך הם הכי גדולים. היום אני בהחלט חושב ככה אבל אז רק הלכתי אחרי אינסטינקט ההישרדות. וככה הגעתי לבית התקליט. בית התקליט לא הייתה חנות של ג'אז. אבל שם הייתי קונה תקליטים והיה שם מוכר בשם אמיל שאותו הכרתי עוד מהתקופה שלו באלגרו. אלה שתי חנוית מיתולוגיות עבור כל חובב רוק. אלגרו שכנה על שיינקין בואכה אלנבי ואילו בית התקליט הייתה איפה שקצת אחרת נמצאת כיום. "שמע אמיל", אמרתי את המשפט הכי מופרך בחיים שלי, "אני רוצה אלבומי ג'אז אבל אני שונא את זה". אמיל שמע בימי חלדו משפטים מטומטמים מזה ועל כן במקום לקרוא למשטרה הוא שלף כמה אלבומים של טריה ריפדל, זאקיר חוסיין, קית ג'ארט ועוד אי אילו ECM-ים. "אני מכיר אותך" הוא אמר. "אתה צריך להיכנס לג'אז דרך הדברים האלה". אמיל באמת הכיר אותי. ECM זה בגדול, פיוז'ן של ג'אז, רוק ומוזיקה קלאסית - הכל מהצד האירופי של המוזיקה, כלומר, קריר. אבל גם ג'אז שבא עם הקלות, היה גדול עלי בכמה מספרים. את הזרות שלו באוזן, היה לי קשה מדי לשבור. התנתקתי מהכל. כל הספריה שלי ניצבה, לראשונה בחיי, מסודרת על מדפיה. בסביבת הפטיפון התגוללו אך ורק תקליטי ECM, מיילס דייויס וקולטרין (בלדות, לא משהו קיצוני). כל יום הייתי מוריד מחט על אחד מהם וכל יום יצאתי מיואש יותר. שום דבר. מוזיקה מ-ש-ע-מ-מ-ת. כמה שלא תקשיב, שום דבר כיפי לא יוצא מהרמקולים. כבר הכרתי לחנים, ידעתי מתי בדיוק יוצא הסקסופון במחולות ומתי הוא משתתק לטובת הפלוגלהורן - וכלום. נאדה. אמרתי נואש. התקליטים היו משומשים מכדי להחזיר אותם לחנות, אז דחפתי אותם בשולי המדפים על תקן מחזיקי ספרים ואילו את הפטיפון הנאמן חזרו לפקוד הקייטנים הרגילים. הרוק, הפופ והשמופ שוב מילאו את החדר, ביניהם אלבומו של לאונרד כהן "Songs Of Love And Hate" ובו השיר הנפלא "
Dress Rehearsal Rag" והשמחה שבה למעוני. עבר חודש. הקיץ בא ויום אחד צעדתי לדירה בדרכי מהים. מאחד החלונות ברחוב בקעו צלילים מהפנטים ביופיים. אני זוכר שהרגשתי כמו מכת חשמל בחזה. "זהו זה" שחתי לעצמי, "זה מה שאני מחפש. זה כל כך יפה שהגרון נחנק". לא ידעתי מה אני שומע אבל באותם רגעים הייתי בלתי ניתן לעצירה. חתרתי באומץ לעבר הבניין שממנו בקעה המוזיקה היפה בקולי קולות, במטרה לצלצל בפעמון של הדייר האלמוני ולברר מה פשר התקליט שהוא החליט לשתף בו את כל רחוב דב הוז. כשהגעתי לדב הוז 9 הבנתי שמדובר בחלון שלי. השותפה, יברך אלוהים את נשמתה, גילתה אצלי תקליט עם עטיפה מעניינת וניגנה אותו בתור פסקול לספונג'ה של יום חמישי. זה היה קיינד אוף בלו של לאונרד כהן. אה, מיילס. ככה, במהירות שיא של 5-6 חודשים, הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב ג'אז. ואם
אני יכול...