איזה כיף!!

[Barmelai]

הדיון לא על זה

איפה קראת טענה שג'אז נעלה מרוק או שמישהו מנסה לחייב מישהו להקשיב לג'אז? התגובה שלך קצת מוזרה, בלשון המעטה.

 

[Theoretical Fool]

לא חייבים לאהוב שומדבר.

אני רק לא מבין מאיפה הבנת את העניין של ה"נחות" "ראש לא בשל" וכו'. נראה שיש לך תשובה מוכנת או תגובה ממומנת (

) כי אני באמת לא מבין איך הסקת את זה. אני האחרון שאגיד דבר כזה, ולא רק אני. אם רוצים לעשות תחרות, אז דווקא עולם הפופ והרוק הוא מגוון ורחב הרבה יותר מהג'אז מבחינת הגיוון הסגנוני, גיאוגרפי, חברתי ואידאולוגי. אבל זה לא אומר הרבה. שניהם סגנונות נפלאים, עם אמנים טובים יותר או פחות.

 

[White Chef]

מצטרף לסניגוריה על הברמלאי

ג'אז הוא "סגנון-על", או "מטריית ז'אנרים", בדומה למונח הכללי "רוק" (או לצורך העניין "מוזיקה קלאסית", או "ראפ" או "פולק סיני"). זהו עולם שלם שבבסיסו אסטתיקה, עולם מושגים ותרבות אחרים. כפי שברוק (או במוזיקה הקלאסית, או בראפ או בפולק הסיני) יש עשרות תתי-ז'אנרים הרחוקים זה מזה שנות אור, כך גם בג'אז. אך ישנם קודים בסיסיים המשותפים לכל "ז'אנר העל", אתיקה ואסתטיקה העומדות בבסיס הרוק, הג'אז, הפולק הסיני וכו'. זה מתבטא גם במוזיקה. השפה שדובר הרוק (ויהיה זה מטאל או פאנק או גראז'-פסיכדליה) היא לא השפה שדובר הג'אז, על כל גווניו. למאזין הרוק הממוצע, גם בעל הראש הפתוח ביותר והאזניים המתורגלות ביותר, אין דין הוסקר דו כדין מיילס דייויס. הם דוברים פורטוגזית והוא יפנית. אפשר בהחלט לבוא לפולק הסיני באזניים נקיות ובלי דעות קדומות, להקשיב ואפילו להנות, אבל אם רוצים להבין משהו כדאי לדעת קצת סינית לפני כן. אבל עזבי שטויות. שמעת שגרנט הארט עומד להוציא אלבום (כפול!) חדש?

 

[ציףציף1000]

לא שמעתי

לא ידוע לי על דבר כזה, ונדמה לי שהייתי שומעת על כך. במה מדובר? באשר לג'אז, אני בעד לתת לאנשים לאהוב מה שהם מתחברים אליו - או לא. לא צריך ללמוד שפה חדשה בשביל זה.

 

[White Chef]

אלבום בשם The Argument

אמור לצאת ב-2012. זהו אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שלו עד היום, מבוסס באופן חופשי על "גן העדן האבוד" של מילטון ועוד רעיונות קונספטואליים שונים ומשונים, והוא כותב אותו כבר מ-2009. יודעי דבר אומרים שהוא מבריק ואחד הדברים הכי טובים שהוא עשה עד היום. שירים ממנו כבר מנוגנים בהופעות, והם נהדרים. וזה עוד לא הכל - כשהאלבום יצא, הוא מתכנן להקים להקה חדשה כדאי לצאת איתו לטור (לראשונה מאז Nova Mob, וייתכן שעם חלק מחבריה המקוריים), כדאי להעביר כמו שצריך את העיבודים והסיפור. כאן הוא מדבר על האלבום החדש, על עבודות קודמות שלו ועוד...

 

[White Chef]

ננסה שוב...

אמור לצאת ב-2012. זהו אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שלו עד היום, מבוסס באופן חופשי על "גן העדן האבוד" של מילטון ועוד רעיונות קונספטואליים שונים ומשונים, והוא כותב אותו כבר מ-2009. יודעי דבר אומרים שהוא מבריק ואחד הדברים הכי טובים שהוא עשה עד היום. שירים ממנו כבר מנוגנים בהופעות, והם נהדרים. וזה עוד לא הכל - כשהאלבום יצא, הוא מתכנן להקים להקה חדשה כדאי לצאת איתו לטור (לראשונה מאז Nova Mob, וייתכן שעם חלק מחבריה המקוריים), כדאי להעביר כמו שצריך את העיבודים והסיפור. כאן הוא מדבר על האלבום החדש, על עבודות קודמות שלו ועוד...

 

[White Chef]

ואגב

הארט באמת צריך לשפר את אמצעי התקשורת שלו עם חמישים מעריציו הבודדים, אם את לא ידעת דבר כזה... (אני נתקלתי בידיעה במקרה). הוא הוציא בשנתיים האחרונות גם מיקס מחודש (ועדיף בהרבה על המקורי) של Last Days of Pompeii, ואוסף קטעים נדירים, שניהם עברו היטב מתחת לרדאר. מישהו באיזה בלוג הגדיר את משמעות המילה announced בשביל הארט - apologetically released to a couple of Internet sites by accident...

 

[ציףציף1000]

אה כן

שמעתי על Paradise Lost, אבל לא קלטתי שהוא הולך להפוך את זה לאלבום-קונספט כפול. כנראה שתוכניותיו מתרחבות מחודש לחודש. הוא כמובן ניסה את הפורמט הזה בעבר עם "פומפיי", שכלל קונספטים מקושקשים כנ"ל, על נסיעה בזמן, רומא העתיקה, נאצים, מדעני חלל ושאר ירקות. האלבום נכשל מסחרית לדעתי מסיבה זו. הלחנים היו חזקים, אבל הטקסטים היו all over the map, כמו שאומרים באמריקאית. גם בראיונות הארט נשמע לעיתים לגמרי אסטרונאוט, כך שזה לא מפליא. ידעתי שהוא הוציא את "פומפיי" מחדש, אבל טרם הגעתי להזמין את זה. אגב, איזו "תקשורת"? הארט ידוע כטכנופוב, ועד לאחרונה סרב להשתמש אפילו בטלפון נייד, לא כל שכן מחשבים - כך על פי האגדה. הוא כנראה לומד בהדרגה, ואפילו כותב בעמוד הפייסבוק שלו (לעיתים נדירות). החדשות הטובות הן שהוא כנראה הצליח לשים ידו על קצת כסף, לצורך ההקלטות, הרימאסטרים וכו'. אולי הצליח סוף סוף לחלוב את SST? או שהטורים באירופה ואוסטרליה ממש רווחיים. הוא גם מתראיין יותר לתקשורת, ונשמע פחות ממורמר מבעבר. ראיתי אותו בסרט דוקומנטרי על וויליאם בורוז בערוץ 8 לא מזמן. והנה ראיון שנתן באירופה לפני כמה חודשים, עם הפצת סרט דוקומנטרי על הריפלייסמנטס (הלהקה השניה ממיניאפוליס....). זה ארוך, אך לגמרי שווה צפיה: http://www.youtube.com/watch?v=YX1l3yzeMjQ גישתו הפייסנית זיכתה אותו בשנה האחרונה בנקודות, יחסית למולד. מולד הוציא לפני שנה אוטוביוגרפיה (אותה כתב בעזרת מייקל אזראד) שגרמה להרמת גבות גם בקרב מעריציו השרופים. יחד עם ההערכה הנמשכת כלפיו כאמן, מעריצים נאמנים הצביעו על יחס מחפיר של מולד כלפי אנשים אחרים בחייו - בין אם שותפים ליצירה או שותפים לחיים - בנוסף להמשך ההשמצות הבלתי-סבירות כלפי הארט בספר. לא רכשתי את הספר עדיין, וקראתי רק פרק אחד ממנו, כך שהרוב מידע מיד שניה (את ההשמצות על הארט קראתי). מולד היה לאחרונה נשוא ארוע-מחווה בו הופיעו אמנים אחרים בביצוע שיריו, ביניהם הפו פייטרס. קשה לי לראות ארוע דומה נערך להארט, וחבל.

 

[Celluloid Hero]

שוב פעם

אם הייתי מקשיב למוזיקה יום-יומיים אולי הייתי נכנע. אבל זה לא ככה. עברתי תהליך מאוד ממושך עד שהתרגלתי לפאנק. ואני כרגע בעיצומו של תהליך מאוד ממושך שבו אני מתרגל אט-אט לקאנטרי, רגאיי, סול, ועוד. אני אגיד לך משהו, אפילו מוזיקה עכשווית (כן, סתם רוק עכשווי) לקח לי איזה 4 שנים להתרגל אליו. אז אם ג'אז זה מקרה מיוחד, זה אומר שאין שום דרך שאני אוהב את הסגנון הזה לפני גיל 50 וכולנו מבזבזים את הזמן שלנו בלהמליץ לי על דברים. אני ממש לא רוצה לחשוב ככה.

 

[Barmelai]

תמיד לוקח הרבה זמן

לעבור תהליך אמיתי, עם כל דבר שלא יהיה, עם או בלי קשר למוזיקה או לאמנות כלשהי. אבל גם במקרים בעייתיים במיוחד, זה לא יקח יותר מכמה חודשים מהחיים. בהנחה שטרם חגגת 49, אין לך מה לדאוג. אני אגב, הייתי המקרה הכי קשה שאני מכיר. חצי שנה לקח לי מדחיה מוחלטת לקבלה כלשהי של משהו שקשור בג'אז. עוד שנתיים להיקשר נפשית ובערך 10 להגיע למצב שבלי ג'אז יש במוזיקה שלי חלל עצום. בכל מקרה המלצות נקראות לא רק ע"י המומלץ, כך שזה אף פעם לא בזבוז של זמן. אני בכל אופן, מבטא רק את ההשקפה שלי ואת הנסיון האישי שלי, לא יותר מזה. שום דבר ממה שאני אומר לא בהכרח תקף לגביך.

 

[וינסנטי]

סיקרנת אותי

מי גרם לך להתאהב בג'אז ואיך?

 

[Barmelai]

אני לא יודע איך קוראים לו אבל הוא

זה שירה בפרוג. אחרי השירות הצבאי שבו הספקתי לקנות, להקליט ולהכיר את כל הקלסיקות של הפרוג, לקנות, להקליט ולהתאכזב מאלבומי הנפל של גיבורי ילדותי - כולם הוציאו אלבומים שהיו בליל של יומרות אמנותיות חסרות טעם אבל עם ריח חזק של רקבון. ואני הייתי קונה אותם בזה אחר זה ככפוי שד, בחיפוש מבוהל אחר האקורדים המופלאים של ילדותי ומגלה פעם אחר פעם שהם הלכו לאיבוד ואינם עוד. ההקדמה הזאת היא חשובה, לפחות עבורי, כדי להבין למה עשיתי את מה שעשיתי אחר כך. זאת הייתה תקופת שפל שלי עם מוזיקיה. דווקא קניתי והכרתי אלבומים נהדרים, אבל כולם היו רוק, פוסט פאנק, גל חדש. המבנה הפרובלמטי של הפסיכוזה שלי היה צמא למוזיקה. לא רק לשירים, מאלה היו לי די והותר, אלא למוזיקה אינסטרומנטלית, כזאת שנבנית בתשומת לב, מתפתחת לשיאים ומתנפצת לתהומות, בלתי שגרתית, מפתיעה. כזה דבר, לא היה. היו באך, מוצרט, בטהובן ואחרים, אבל הם לא הוציאו תקליטים חדשים כבר הרבה זמן. ואני הייתי מסתובב ברחובות תל אביב סר וזעף וזומם במחשכים מזימות התנקשות אפלות בלהקות הרוק המתקדם ועוזריהם. לאחר זמן הבנתי שאני צריך לאהוב ג'אז. לא, צריך לא הייתה מילה נכונה. חייב. זה היה עניין של חיים או מוות עבור שמחת החיים. החיסרון היחיד של התכנית הזו היה ששנאתי ג'אז. לא, שנאה לא הייתה מילה מדוייקת. נרתעתי מג'אז. כל מה שהריח מג'אז, הסולמות, המקצבים, מפגני שופוני ואונניה שנקראים בפי יודעי דבר אילתורים, לחנים דלים ומיימיים שתפקידם הוא לשמש עלה תאנה לנגנים לקפוץ ישר לאילתורים. והצליל, הסאונד של כל זה. כל החבילה הזו, באה לי לא הכי טוב. צלילי ג'אז שבקעו ממועדון לילה ברחוב היו בשבילי עילה מוצדקת לעבור מדרכה. נכון, הייתי דפוק, אבל את זה כבר אפשר להסיק מהחיבה היתרה שלי לפרוגרסיב. ברמת הידיעה, הבנתי שבג'אז טמון מה שאני מחפש: ז'אנר שלם שמבוסס על מוזיקה אינסטרומנטלית, רצועות של 10, 15, 20 דקות כמו שצריך, מוזיקאים משכמם ומעלה. הכל היה שם, חוץ מאהבה. הייתי בוסרי מכדי להבין שבמקום שם ההתנגדות שלי הכי חזקה, הרווחים מפריצת הדרך הם הכי גדולים. היום אני בהחלט חושב ככה אבל אז רק הלכתי אחרי אינסטינקט ההישרדות. וככה הגעתי לבית התקליט. בית התקליט לא הייתה חנות של ג'אז. אבל שם הייתי קונה תקליטים והיה שם מוכר בשם אמיל שאותו הכרתי עוד מהתקופה שלו באלגרו. אלה שתי חנוית מיתולוגיות עבור כל חובב רוק. אלגרו שכנה על שיינקין בואכה אלנבי ואילו בית התקליט הייתה איפה שקצת אחרת נמצאת כיום. "שמע אמיל", אמרתי את המשפט הכי מופרך בחיים שלי, "אני רוצה אלבומי ג'אז אבל אני שונא את זה". אמיל שמע בימי חלדו משפטים מטומטמים מזה ועל כן במקום לקרוא למשטרה הוא שלף כמה אלבומים של טריה ריפדל, זאקיר חוסיין, קית ג'ארט ועוד אי אילו ECM-ים. "אני מכיר אותך" הוא אמר. "אתה צריך להיכנס לג'אז דרך הדברים האלה". אמיל באמת הכיר אותי. ECM זה בגדול, פיוז'ן של ג'אז, רוק ומוזיקה קלאסית - הכל מהצד האירופי של המוזיקה, כלומר, קריר. אבל גם ג'אז שבא עם הקלות, היה גדול עלי בכמה מספרים. את הזרות שלו באוזן, היה לי קשה מדי לשבור. התנתקתי מהכל. כל הספריה שלי ניצבה, לראשונה בחיי, מסודרת על מדפיה. בסביבת הפטיפון התגוללו אך ורק תקליטי ECM, מיילס דייויס וקולטרין (בלדות, לא משהו קיצוני). כל יום הייתי מוריד מחט על אחד מהם וכל יום יצאתי מיואש יותר. שום דבר. מוזיקה מ-ש-ע-מ-מ-ת. כמה שלא תקשיב, שום דבר כיפי לא יוצא מהרמקולים. כבר הכרתי לחנים, ידעתי מתי בדיוק יוצא הסקסופון במחולות ומתי הוא משתתק לטובת הפלוגלהורן - וכלום. נאדה. אמרתי נואש. התקליטים היו משומשים מכדי להחזיר אותם לחנות, אז דחפתי אותם בשולי המדפים על תקן מחזיקי ספרים ואילו את הפטיפון הנאמן חזרו לפקוד הקייטנים הרגילים. הרוק, הפופ והשמופ שוב מילאו את החדר, ביניהם אלבומו של לאונרד כהן "Songs Of Love And Hate" ובו השיר הנפלא "Dress Rehearsal Rag" והשמחה שבה למעוני. עבר חודש. הקיץ בא ויום אחד צעדתי לדירה בדרכי מהים. מאחד החלונות ברחוב בקעו צלילים מהפנטים ביופיים. אני זוכר שהרגשתי כמו מכת חשמל בחזה. "זהו זה" שחתי לעצמי, "זה מה שאני מחפש. זה כל כך יפה שהגרון נחנק". לא ידעתי מה אני שומע אבל באותם רגעים הייתי בלתי ניתן לעצירה. חתרתי באומץ לעבר הבניין שממנו בקעה המוזיקה היפה בקולי קולות, במטרה לצלצל בפעמון של הדייר האלמוני ולברר מה פשר התקליט שהוא החליט לשתף בו את כל רחוב דב הוז. כשהגעתי לדב הוז 9 הבנתי שמדובר בחלון שלי. השותפה, יברך אלוהים את נשמתה, גילתה אצלי תקליט עם עטיפה מעניינת וניגנה אותו בתור פסקול לספונג'ה של יום חמישי. זה היה קיינד אוף בלו של לאונרד כהן. אה, מיילס. ככה, במהירות שיא של 5-6 חודשים, הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב ג'אז. ואם אני יכול...

 

[tzvika321]

אני את הECM-ים שלי קניתי בפיקדילי

זקיר, טיבטס - אני אפילו זוכר תקליט וחצי של קיט ג'ארט - יענו 3 צדדים היו שם. האמת שאותו אני לא סובל עד היום. סולו של דייב הולנד, היו שם עוד כמה דברים קשים לשמיעה ועיכול, אבל לא באמת הרגשתי שאני שומע ג'אז. צ'יק קוריאה היה שם עם טריו מיוזיק - אולי תקליט הג'אז האמיתי היחיד שבאמת היה לי שם, וגם RETURN TO FOREVER בודד. משם הדרך לג'ז האמיתי היתה קצרה, אבל מעולם לא הייתי עכבר ג'ז גדול. דווקא בשנים האחרונות אני חוזר, אבל זה בגלל הבן שלי שחופר בכל סגנון אפשרי בז'אנר. ככה זה אצלנו, בנים יאכלו בוסר ושיני אבות תקהנה. אם אתם עוברים ליד הבית שלי ושומעים את סינטרה או נט קינג קויל שרים, אל תחפשו את בית גיל הזהב הקרוב. זה לא משם.

 

[Barmelai]

הקונצרט של קלן היה על 3 צדדים של אלבום כפול

יענו, הצד הרביעי היה קירח לגמרי. שעווה ברזילאית. אם זהו האלבום שאתה לא סובל, אלך לי לפינה ואפרוץ בבכי. אם כי היה לו לפחות עוד אלבום שתפס 3 צדדים של ויניל, ככה שעוד יש איזו תקוה

 

[Theoretical Fool]

אלבום די גרוע לדעתי

כאילו, מוזיקה קצת עגולה ומתייפייפת מדי, וכמובן מאוד מאוד ארוך... ואני דווקא אוהב את ג'ארט בטריו שלו עם דה ז'ונט ופיקוק.

 

[tzvika321]

זה היה השני

אבל לא באמת משנה. לא אוהב את ג'ארט - קר מידי בשבילי.

 

[arieltr]

צלולייד ראית איך הכניס לנו הברמלאי

שם, שם בסוף, למטה. לי בעטיפה, ולך בשעמום. (אבל ארזת את זה בסיפור יפה, יא ברמלאי...)

 

[Barmelai]

כן, אבל... פה זה לא השרשור של לאונרד כהן?

 

[Celluloid Hero]

..still kind of boring to me

אני גם די מקווה שכל ענין הג'אז לא תלוי באלבום היחד והיחידי הזה, כי אותו אני מכיר לא כמה חודשים, אלא כבר כמה שנים... בקיצור, מנחם זה לא

 

[Theoretical Fool]

kind of blue

זה אלבום שלא צריך אותי כדי שאני אגיד עליו שהוא ענק. יש סיכוי שהוא משעמם אותך בגלל שזה אחד האלבומים הראשנים שהביאו את הבשורה של האילתור המודאלי לג'אז. מה זה אלתור מודאלי בקצרה (ואני לא מוזיקאי מלומד אז אל תתפסו אותו במילה): צ'ארלי פארקר, דיזי, ולאחריהם גם מיילס, קולטריין וכל הג'אז שלאחר מהפיכת הבי-בופ בשנות הארבעים הסתמכו על אלתור שמבוסס על אקורדים משתנים. לכן האלתור היה מוגבל יחסית, גם בקצב השתנות האקורדים (מה שגם לבופ להיות בדרך כלל מאוד מהיר) וגם באקורדים עצמם, שאפשרו את המלודיה והאלתור שמעל. דיזי, פארקר וקולטריין (במיוחד בג'איינט סטפס) לקחו את הבופ לקצה מבחינת יכולת הביצוע הפנומנלית שלהם, ואז באו כמה מוזיקאים (בראשותו של הפסנתרן הנפלא ג'ורג' ראסל) והחליטו שאפשר לבחור מספר מצומצם של אקורדים, ולכל אקורד להלביש מודוס, קרי סולם שהוא לא מינורי או מאז'ורי, אלא ממערכת המודוסים שלא היו בשימוש נרחב במוזיקה המערבית מאז המאה ה-18 (עד כמה שאני יודע). ולכן, המוזיקה ניהייתה יותר איטית (ברובה), ובעלת חופש ומרווח נשימה גדול יותר. אחרי כך קולטריין לקח את השיטה המודאלית לקצה, עם A love supreme, Ascension ועוד. בkind of blue, מיילס החליט לאמץ את השיטה המודאלית, ובחר בדר"כ במצע הרמוני פשוט יחסית, אך כזה שמאפשר אלתור יותר חופשי, נינוח ושונה במהותו, וזה גם מה שהביא לדעתי גם להבדל הדי גדול בין הסולואים של המוזיקאיים השונים באלבום - החצוצרה האינטימית של מיילס לעומת הבטחון והעוצמה של קולטריין, האגביות והצניעות של קאנונבול אדרלי והמינימליזם היחסי והגישה הלבנה (במובן של פחות בלוזיות, יותר קלאסיות) של ביל אוונס. מיילס הביא גם את ווינטון קלי הגדול לתת בבלוז בקטע השני Freddie Freeloader. כל זה כדי להגיד ש Kind Of Blue זה אלבום יוצא דופן יחסית בנוף הג'אזי של התקופה - הוא לא בופי ומהיר כמו מה שהיה לפניו, הוא לא שחור וגרובי כמו ההארד בופ של התקופה, והוא גם לא אוונגארדי וקיצוני בסאונד שלו לעומת מה שיבוא אחר זה. מה שהוא כן, הוא בעיקר מהורהר להפליא, ופשוט יפייפה, עם ליווי נפלא של צ'יימברס וקוב על הבאס-תופים. קיצור, אלבום מצויין כאמור, אבל לא משהו שמייצג יותר מדי את הג'אז בכלליות. אני מקווה שלא כתבתי פה שטויות.