חולמת בסגול
New member
איזה כיף לעוף!!! ../images/Emo24.gif
חברים, היום התחלתי רשמית במסע השחרור הזה שדיברתי עליו, ואיזו התחלה...!
יש אדם שמתנהג אליי כבר המון זמן כאילו אני איזו שפחה שלו. מדובר במישהו במקום העבודה, שאינו המנהל הישיר שלי אבל יש לו איזה מעמד סמכותי והוא מתנהג ככה לא רק אליי אלא למספר אנשים נוספים, ביניהם אני, שהמכנה המשותף לכולנו הוא כנראה שאנחנו מוכנים לספוג את זה בראש מורכן. לא פעם ולא פעמיים חזרתי הביתה בוכה בגללו. היום בבוקר התעוררתי, ובמקום לרוץ לעבודה ישבתי לרגע עם עצמי ועשיתי את מה שתכננתי ערב קודם לכן: דימיינתי איך הסיטואציה הזו חוזרת על עצמה, שבה הוא פונה אליי ביחס מזלזל, או מבקש ממני משהו בצורה מעליבה, או דורש משהו שאני לא אמורה לעשות, או מעביר עליי ביקורת לא עניינית (לא על טיב העבודה שלי, אלא על הבגדים שלי או התסרוקת שלי), או עניינית אבל מגעילה ("מה שכתבת זה קשקוש, תכתבי את זה אחרת"). דימיינתי איך כשזה קורה, אני עונה לו, איך הוא עלול לענות או להגיב, וכך הלאה. דימיינתי את זה ממש מציאותי ולכן בהתחלה "התגובה" שלו היתה ממש מבהילה, אבל תפסתי את עצמי וחשבתי, "מה הדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות? לגרום שיעיפו אותי מהעבודה? על מה? על זה שסירבתי לקבל הערה מעליבה שאינה קשורה כלל לעבודה?"
ובכן, זה קרה, כמובן. במהלך היום הוא הגיע למקום שאני נמצאת בו, והעיר על כך שאיחרתי בבוקר (זה קרה בגלל התרגיל הזה שעשיתי... לקח לי יותר זמן ממה שתכננתי). התנצלתי על האיחור, כמובן. אבל אז הוא זרק איזה משהו מגעיל על כך שהגיע הזמן שאפסיק לחגוג בלילה ואז לא יהיה לי קשה כל כך להתעורר בבוקר. האמת שכאשר עשיתי את התרגיל, צפיתי תגובה דומה, כך שהייתי מוכנה פחות או יותר, למרות שתרגיל זה דבר אחד, והזעם והעלבון שהופיעו במציאות זה דבר אחר... בקיצור, קמתי ואמרתי שאני לא מוכנה יותר לקבל הערות כאלה. אמרתי עוד כמה דברים קשים, שאני לא אחזור עליהם כאן, אבל לא היו שם קללות או הערות מעליבות, אלא רק תיאור של כל ההתנהגות שלו והעובדה שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה לסבול יותר את העניין. הוא היה בהלם, והרים את הקול שלו, אבל גם את זה צפיתי בתרגיל! כי תמיד כשמישהו עונה לו תשובה קולעת והוא לא יודע מה לענות, הוא מרים את הקול ("ההגנה הכי טובה היא ההתקפה"). לכן נשארתי רגועה (זה לא היה קל בסיטואציה הזו, למרות שבאופן טבעי אני ממש רגועה. ואל תזכירו לי עכשיו את הכסא שפעם העפתי על הקיר...
אני באמת רגועה בדרך כלל) ולא התרגשתי מהצעקות שלו (טוב, זה קצת גרם לי לרעוד, אבל הוא לא שם לב לזה וגם אף אחד אחר לא הרגיש בזה), חזרתי בשקט וביתר תקיפות על מה שאמרתי לפני כן. למעשה, היה נדמה לי שאני רואה את עצמי מהצד - לא האמנתי שאני זו שמדברת אליו בגובה העיניים, ולא מלמטה (את האמת? הרגשתי אפילו טיפה למעלה, וזה חיזק אותי). אחרי כמה רגעים הוא יצא מהחדר בטריקה, לא לפני שהוא אמר לי, "זה עוד לא נגמר, הסיפור הזה!". בקיצור, לפני זמן קצר חזרתי מפגישה אליה קרא לי המנהל שלנו (המנהל הישיר שלו, ובעקיפין גם שלי). זה התחיל בתור בירור לגבי מה שהיה, כשהמנהל הבכיר יותר היה בבירור לטובתו, אבל שם כבר הוצאתי הכל ואמרתי כל מה שיש לי להגיד. בהתחלה גם בכיתי, אבל לא הפסקתי לדבר, כי לא התכוונתי לוותר בעניין הזה. כבר אמרתי לעצמי, "מצידי שיעיפו אותי, אני באמת לא מוכנה לסבול את זה יותר". דיברתי אולי עשר דקות ללא הפסקה, ושניהם נראו המומים לגמרי. זה שצעק עליי לפני זה בכלל נראה חיוור, ובשוק טוטאלי. בסוף השיחה הוא ממש היה נבוך, סמוק ומגומגם, והוא מילמל... התנצלות!!! הוא אמר שהוא לא חשב שאני נעלבת מזה, והכל היה בצחוק ובלי כוונה (כן, בטח), ושזה לא יחזור על עצמו... ואחר כך הוא יצא מהחדר לבקשת המנהל היותר בכיר, וזה האחרון גם הוא התנצל ואמר שאני לא צריכה לשמור דברים בבטן, והדלת שלו פתוחה, וכל הבלה-בלה-בלה של המנהלים, רק שזה היה ממש במקום וגרם לי להרגיש ממש טוב.
ועכשיו אני מרגישה שאני מרחפת... אני הולכת עוד מעט לאכול עם שתי חברות מהעבודה שפשוט לא מאמינות שקרה מה שקרה, ושאני זו שבכלל פתחה את הפה. יש לי הרגשה שזו הולכת להיות אחת מארוחות הצהריים הטובות ביותר שאכלתי מזה המון זמן!
חברים, היום התחלתי רשמית במסע השחרור הזה שדיברתי עליו, ואיזו התחלה...!
מיטל
