חזרתי כי יש לי 2 סיפורים בשבילך...
קודם כל, "המצחיק" בפסח הצוציקים ישנו אצל הורי לילה אחד, כי כמובן זה שסוגרים את העבודה של אמא ואבא בחג זה לא אומר שהם לא צריכים גם לעבוד. באותו יום אספתי את היקיר שלי מהרכבת, כולי אושר וציפייה לערב ל ב ד, נה נה ניי ניי, ומה הוא אומר? הים מדהים, בואי נצא לצלילת לילה!
באופן מפתיע הסכמתי (להפליג,לא לצלול), אבל למרות כל הכוונות הטובות, והיו כאלו, הרגשתי זוועה וחזרנו כלעומת שבאנו,גם הוא לא צלל, ואני? פלא שעוד הייתי בהכרה בכלל. ובזאת סיכמנו מי עושה כיף, ומי הורס ערב. ועכשיו "ברצינות" קצת לאחר נישואינו היתה לי שיחה (נדירה) בגילוי לב עם אבא שלו,איש אוהב ונחמד באמת, אני קצת התבכיינתי על הים (האיש היה אז בלימודים ואובססית הצלילה היתה בשיאה) ואבא שלו אמר - מה נראה לך, שכל החיים זה יהיה ככה? כשיהיו לכם ילדים וכו' את תראי שאפילו סדר העדיפויות שלו ישתנה. זה אמנם לקח זמן, הוא עדיין מרפרף זימים בכל הזדמנות, אבל הוא פחות רוצה לוותר עלינו, המשפחה, כדי לממש אהבה שהיא שלו בלבד. יש לנו סיכום לגבי יום שישי בבוקר, שלא מפריע כמעט לאףאחד, וכל השאר שלנו. אז יש תקווה (זה כבר נחשב לפינת הדבר הטוב?)