איזה יום...
כן ,כן, אני יודע, שתיקה ארוכה, אבל בינינו ממילא אי אפשר היה להשחיל פה מילה, וכשכבר ניסיתי באה התפוזינה ומחקה... ===================================== פוקחת באיטיות עין אחת, ואחריה, כמו בלית ברירה, גם את השניה, מפלבלת בין קורי השינה, מבחינה בקרני השמש מסתננות דרך חרכי התריס, ורק אז נזכרת שכלל לא שמעת את צלצול השעון. מעיפה מבט חטוף בגבר ששוכב לידך במיטה, תמהה מה לכל השדים והרוחות מניע אתכם עדיין לחלוק את אותה מטה, את אותם חיים. ואז נזכרת - כן, היום הוא היום... מדדה לחדר הילדים, מעירה את הגוזלים ושמה לב שכלל אינך שומעת את קולם... הנה הקטנה פוערת פיה, כמו מבקשת לומר דבר מה, ואת אינך שומעת קול (רק בערב תביני שהיא ניסתה להגיד שגרביים צהובים לא הולכים עם השמלה הזאת...). מרתיחה מים לקפה, נגררת לשירותים, לכיור, מתלבשת בחטף, וניגשת לשתות קפה. מוזר, חסר טעם הקפה הזה, היית בטוחה שדווקא שמת סוכרזית... מציצה החוצה בחטף, רואה את הציפורים מקפצות בין הענפים, אבל לא שומעת גם לא קצה קצהו של ציוץ, בוקר סוריאליסטי עובר עלייך, ואת משייכת את זה לפגישה ההיא, הצפויה לך בעוד כמה? ארבע שעות, עשרים ואחת וחצי דקות... משלחת את הילדים לדרכם יחד עם האיש ההוא, מתפנה להתאפר, לשים מהבושם החביב עליו, מתפלאת מדוע היום אין לו שום ריח...יוצאת לדרכך, האוטו כאילו משייט לו בעצמו לעבודה, כאילו מישהו כיוון ``נהג אוטומטי`` שמוביל אותך בדרך הידועה, צופרת לשומר הטרחן שיפתח כבר את השער ומחנה במקום הקבוע בחניון. נכנסת למשרד, ומרגישה עצמך כמו הולוגרמה, כאילו הכל עובר דרכך, אנשים מעיפים חצי מבט, כנראה גם מברכים בוקר טוב, אבל שום דבר לא נקלט, את חשה כאילו את צופה מהצד בסרט של חייך, סרט בכיכובך. המחשב במשרדך, זה שבגללו התחיל הכל, גם הוא כאילו עובד מעצמו, המסכים מתחלפים, העכבר והמקלדת מופעלים מעצמם. הזמן כאילו לא זז כלל, כל שניה מסרבת לפנות את מקומה לאחרת אבל בסופו של דבר, מגיעה השעה... נוטלת את התיק הקטן, ויוצאת לך לפגישה, סוף-סוף... ============== כעבור כשעתיים =============== טיפות הגשם מטפטפות על גג המכונית, כמו לקצב השיר הבוקע מהרדיו... את מתקרבת לחניון, פותחת את חלון המכונית ומברכת את השומר על הכובע החדש שהוא חובש והוא, בחיוך רחב, מחמיא לך על הסומק בלחייך, על הניצוץ בעינייך, לו רק ידע מה מקורם... בדרך למשרד עוברת דרך האיטלקית הקטנה וחוטפת סלט דיאטטי ורוטב דל קלוריות, מפליא כמה טעים הסלט היום, את חושבת לעצמך, אוכלת בחצי עמידה, חצי הליכה. מטפסת למשרד, שקועה לך בחלומות מתוקים בהקיץ, פותחת את דלת המשרד ו... מיד את חשה שמשהו קרה. הטלפנית נועצת בך מבט שמתחלף מיד בחצי חיוך נבוך. הבוס שעובר לידך פולט צחקוק ילדותי וממשיך לו לחדרו, ושתי הבנות החדשות מציצות בך ומיד מתלחשות כזוג תיכוניסטיות... אבל איך הם יודעים? ומה הם יודעים? זה לא יכול להיות, את מנסה לשכנע את עצמך. נכנסת לחדרך ומדמה שכולם בחוץ מדברים עלייך, לועגים לך, צוחקים על חשבונך, אבל האמנם? נזכרת איך פעם אמר לך מישהו ``זה שאני פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחרי``, ומתחילה לחוש בפרנויה המזדחלת על גופך. יוצאת החוצה ושוב המבטים המתחמקים, המצחקקים... הולכת להכין לעצמך קפה במכונה, ואז, מעיפה מבט חטוף במראה שמעל הכיור ורואה... את טיפות רוטב הסלט שניגרו מזווית פיך, ושלאחר שהתייבשו, לא מותירות הרבה מקום לספק... סופר סתם
כן ,כן, אני יודע, שתיקה ארוכה, אבל בינינו ממילא אי אפשר היה להשחיל פה מילה, וכשכבר ניסיתי באה התפוזינה ומחקה... ===================================== פוקחת באיטיות עין אחת, ואחריה, כמו בלית ברירה, גם את השניה, מפלבלת בין קורי השינה, מבחינה בקרני השמש מסתננות דרך חרכי התריס, ורק אז נזכרת שכלל לא שמעת את צלצול השעון. מעיפה מבט חטוף בגבר ששוכב לידך במיטה, תמהה מה לכל השדים והרוחות מניע אתכם עדיין לחלוק את אותה מטה, את אותם חיים. ואז נזכרת - כן, היום הוא היום... מדדה לחדר הילדים, מעירה את הגוזלים ושמה לב שכלל אינך שומעת את קולם... הנה הקטנה פוערת פיה, כמו מבקשת לומר דבר מה, ואת אינך שומעת קול (רק בערב תביני שהיא ניסתה להגיד שגרביים צהובים לא הולכים עם השמלה הזאת...). מרתיחה מים לקפה, נגררת לשירותים, לכיור, מתלבשת בחטף, וניגשת לשתות קפה. מוזר, חסר טעם הקפה הזה, היית בטוחה שדווקא שמת סוכרזית... מציצה החוצה בחטף, רואה את הציפורים מקפצות בין הענפים, אבל לא שומעת גם לא קצה קצהו של ציוץ, בוקר סוריאליסטי עובר עלייך, ואת משייכת את זה לפגישה ההיא, הצפויה לך בעוד כמה? ארבע שעות, עשרים ואחת וחצי דקות... משלחת את הילדים לדרכם יחד עם האיש ההוא, מתפנה להתאפר, לשים מהבושם החביב עליו, מתפלאת מדוע היום אין לו שום ריח...יוצאת לדרכך, האוטו כאילו משייט לו בעצמו לעבודה, כאילו מישהו כיוון ``נהג אוטומטי`` שמוביל אותך בדרך הידועה, צופרת לשומר הטרחן שיפתח כבר את השער ומחנה במקום הקבוע בחניון. נכנסת למשרד, ומרגישה עצמך כמו הולוגרמה, כאילו הכל עובר דרכך, אנשים מעיפים חצי מבט, כנראה גם מברכים בוקר טוב, אבל שום דבר לא נקלט, את חשה כאילו את צופה מהצד בסרט של חייך, סרט בכיכובך. המחשב במשרדך, זה שבגללו התחיל הכל, גם הוא כאילו עובד מעצמו, המסכים מתחלפים, העכבר והמקלדת מופעלים מעצמם. הזמן כאילו לא זז כלל, כל שניה מסרבת לפנות את מקומה לאחרת אבל בסופו של דבר, מגיעה השעה... נוטלת את התיק הקטן, ויוצאת לך לפגישה, סוף-סוף... ============== כעבור כשעתיים =============== טיפות הגשם מטפטפות על גג המכונית, כמו לקצב השיר הבוקע מהרדיו... את מתקרבת לחניון, פותחת את חלון המכונית ומברכת את השומר על הכובע החדש שהוא חובש והוא, בחיוך רחב, מחמיא לך על הסומק בלחייך, על הניצוץ בעינייך, לו רק ידע מה מקורם... בדרך למשרד עוברת דרך האיטלקית הקטנה וחוטפת סלט דיאטטי ורוטב דל קלוריות, מפליא כמה טעים הסלט היום, את חושבת לעצמך, אוכלת בחצי עמידה, חצי הליכה. מטפסת למשרד, שקועה לך בחלומות מתוקים בהקיץ, פותחת את דלת המשרד ו... מיד את חשה שמשהו קרה. הטלפנית נועצת בך מבט שמתחלף מיד בחצי חיוך נבוך. הבוס שעובר לידך פולט צחקוק ילדותי וממשיך לו לחדרו, ושתי הבנות החדשות מציצות בך ומיד מתלחשות כזוג תיכוניסטיות... אבל איך הם יודעים? ומה הם יודעים? זה לא יכול להיות, את מנסה לשכנע את עצמך. נכנסת לחדרך ומדמה שכולם בחוץ מדברים עלייך, לועגים לך, צוחקים על חשבונך, אבל האמנם? נזכרת איך פעם אמר לך מישהו ``זה שאני פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחרי``, ומתחילה לחוש בפרנויה המזדחלת על גופך. יוצאת החוצה ושוב המבטים המתחמקים, המצחקקים... הולכת להכין לעצמך קפה במכונה, ואז, מעיפה מבט חטוף במראה שמעל הכיור ורואה... את טיפות רוטב הסלט שניגרו מזווית פיך, ושלאחר שהתייבשו, לא מותירות הרבה מקום לספק... סופר סתם
