80 יום!
80 יום בבית חולים, תשמע אני אחרי 24 כבר על סף התמוטטות עצבים. ההמתנה וחוסר האונים קשה לי מאוד. מנסה לחזור קצת לשיגרה, אבל גם אז אני לא נמצאת בעבודה אלא ראשי מלא בתמונות שלה מתוך האינקובטור (ועוד עכשיו עם השנט בראש), לפעמים נדמה כאילו הזמן עומד מלכת. הכי קשה לי, זה עם כל הבעיות שאנחנו מתמודדים בכל יום, שזה זה יהיה קצה הבעיות שנכונו לנו בעתיד (כמו פגיעה מוחית או משהו דומה). אני בכל יום, כל היום חושבת, מתפללת שהכל כבר יסתדר, שנראה כבר את האור בקצה המנהרה, שאוכל לשלוח גם כמה תמונות שלה ולהשוויץ איזה יופי היא שרה את שירי חנוכה. אני יודעת שצריך סבלנות, לקחת כל יום בנפרד ולנסות להעביר את הזמן בתוך שיגרה, קל לומר הרבה יותר קשה לבצע. השהייה פה, בתוך הפורום של הורים לפגים, עוזר לי מאוד. כולם מאוד תומכים האחד בשני וראה כאילו רבים פה הניסים והנפלאות, אז נשתמע! שבת שלום, חג חנוכה שמח מירב