אידאליזציה...
השבוע כשחזרנו הביתה, בדרך באוטו פיצית אומרת לי שהיא ראתה עכשיו פירמידה.
שאלתי איפה וענתה שבחוץ ברחוב.
שאלתי אם פירמידה אמיתית או בתמונה ואמרה "אמיתית כמו במצריים".
שתקתי והיא הוסיפה "הייתי בתוך פירמידה במצריים".
שאלתי מתי והיא ענתה "כשהייתי קטנה ברוסיה, לקחו אותנו לטיול עם הבית ילדים"
שתקתי כדי לא להפריע לרצף הדיבור שלה,
היא אמרה "היינו בהרבה טיולים, המטפלות גם לקחו אותנו לשוויץ ולאיטליה,
ואז כשקצת גדלנו הם היו צריכות לשמור עלינו כשהתחלנו ללכת"
אמרתי לה "נשמע שהיה לך נחמד בבית הילדים"
והיא ענתה "כן, היה מגניב"
.
זו לא פעם ראשונה שהיא מספרת לנו (ולעצמה בעיקר) סיפורים על חוויות מהבית ילדים
למשל לפני חודש בערך היא התעקשה שהיא צללה בים וראתה ארמון של סרטנים
שלקחו אותם מהבית ילדים לצלול או לפני כמה זמן כשכעסתי עליה על שעשתה משהו שאסור
היא אמרה "אבל אמרו לי שמותר בבית ילדים".
היא עושה אידאליזציה לעבר שלה וממלאת אותו בנפח שכיף לה לדמיין אותו,
כנראה כי מתעורר אצלה הצורך להבין ולחבר את חלקי החיים שלה.
אני כמובן לא מתערבת לה בזה ולא מנסה להוכיח לה שזה נכון או לא נכון אלא רק מקשיבה
ומגיבה כאילו שסיפרה לי משהו שגרתי שאני מאמינה ויודעת שהוא נכון.
האם גם אתם מכירים מצב דומה? הילדים ממציאים לעצמם סיפורים מהבית ילדים?
משתמשים בזה כלגיטימציה לעשות דברים שהם יודעים שאנחנו אוסרים?
אולי אפילו משתמשים בעובדה הזו כמניפולציה רגשית? (זה לא המקרה שהעליתי, שואלת מתוך סקרנות)
השבוע כשחזרנו הביתה, בדרך באוטו פיצית אומרת לי שהיא ראתה עכשיו פירמידה.
שאלתי איפה וענתה שבחוץ ברחוב.
שאלתי אם פירמידה אמיתית או בתמונה ואמרה "אמיתית כמו במצריים".
שתקתי והיא הוסיפה "הייתי בתוך פירמידה במצריים".
שאלתי מתי והיא ענתה "כשהייתי קטנה ברוסיה, לקחו אותנו לטיול עם הבית ילדים"
שתקתי כדי לא להפריע לרצף הדיבור שלה,
היא אמרה "היינו בהרבה טיולים, המטפלות גם לקחו אותנו לשוויץ ולאיטליה,
ואז כשקצת גדלנו הם היו צריכות לשמור עלינו כשהתחלנו ללכת"
אמרתי לה "נשמע שהיה לך נחמד בבית הילדים"
והיא ענתה "כן, היה מגניב"
זו לא פעם ראשונה שהיא מספרת לנו (ולעצמה בעיקר) סיפורים על חוויות מהבית ילדים
למשל לפני חודש בערך היא התעקשה שהיא צללה בים וראתה ארמון של סרטנים
שלקחו אותם מהבית ילדים לצלול או לפני כמה זמן כשכעסתי עליה על שעשתה משהו שאסור
היא אמרה "אבל אמרו לי שמותר בבית ילדים".
היא עושה אידאליזציה לעבר שלה וממלאת אותו בנפח שכיף לה לדמיין אותו,
כנראה כי מתעורר אצלה הצורך להבין ולחבר את חלקי החיים שלה.
אני כמובן לא מתערבת לה בזה ולא מנסה להוכיח לה שזה נכון או לא נכון אלא רק מקשיבה
ומגיבה כאילו שסיפרה לי משהו שגרתי שאני מאמינה ויודעת שהוא נכון.
האם גם אתם מכירים מצב דומה? הילדים ממציאים לעצמם סיפורים מהבית ילדים?
משתמשים בזה כלגיטימציה לעשות דברים שהם יודעים שאנחנו אוסרים?
אולי אפילו משתמשים בעובדה הזו כמניפולציה רגשית? (זה לא המקרה שהעליתי, שואלת מתוך סקרנות)
