אטיוד ומייקי

אטיוד ומייקי

בתור אחת שגם ב - CLUB הייתי חייבת להוציא החוצה מהמקום המקורי. אנחנו שהיינו שם כבר בחרנו את הדרך שלנו להתמודד / או לא. מאדאם צריכה את הזמן הזה לעצמה.
 
../images/Emo10.gif../images/Emo24.gif תודה לכולם מחמם לב..

אני אכתוב יותר מאוחר... וכמו השיר( של ביאליק) אמי זכרונה לברכה צדיקה היתה יהיה זכרה ברוך
 

מייקי69

New member
משהו קטן, לאמהות שאינן

לפני יומיים מלאו שנתיים. לא היה רב. לא היתה תפילה. לא היא האמינה, ולא אנחנו מאמינים. עמדתי שם, נשרפתי בשמש, ושרתי לה, בלב, את השיר הזה. הנפש הכמוסה - דודו ברק ==================================== בלילה לא שנת תשאל הנפש הכמוסה: היה או לא היה? הזאת היא? האמנם? בלילה לא שנת היא בענן חוסה חוסה בחלומה ובקיים. ואז מאור גדול יזרח בחדריה והוא יציף אותה בזיו הלא-נודע והוא שלום יניח בין כנפיה והיא תירֵגע, תירֵגע האבודה. וכשאני חושבת עליה, וכשאני נזכרת.... אני מקווה ששלום לה, ושרגועה היא עכשיו. אכן.
 
טקס הזיכרון הפרטי שלי.

כל סוף שנה בבית הספר, אני מוחה דמעה. לכולנו יש את הריטואלים של טקסי הזיכרון הפרטיים.אלו שמחוברים לריח של שמלת משבצות שחור לבן כמו לוח דמקה ללא שחקנים,או אלו שעולים מצלילים של פסנתר מנגן. וטקסי הזיכרון הללו, בעיניי,הם אלו שחוברים לנשמה,יותר מאלו שמנהל רב וחזן ומלמולים של חמשת אלפים שנה. אוצלי-הטקס הוא חגיגות סוף השנה. ***** ביום שני תהיה מסיבת שירי ביאליק ,זו שמציינת את סוף כיתה ב´ . חיכיתי לחגיגה הזו,דקלמתי עשרות פעמים את השיר הארוך, באוזני אחותי הקטנה וסבתא שבמילא לא הבינה מילה בעברית החגיגית. רק אבא לא שמע אותי,כי בערבים שהיה חוזר מבית החולים,שאימא הייתה מאושפזת בו, היה כל כך עסוק ורצה שנאכל ונלך לישון. "ביום שישי בערב, אני אחזור מוקדם" הוא הבטיח לי ואשמע את כל הדקלום "ואם אימא לא תוכל לבוא ביום שני לחגיגה, בטח שאני אבוא איתך". אבל ביום שישי בערב כשחזרתי מסבתא ,עם עופרית הקטנה, ואפילו חצינו את רחוב עזה הסואן לבד, אבא שכח ושלח אותנו להתקלח ולישון. בשבת בבוקר, ראיתי אותו יושב בסלון, ושתי הסבתות איתו משני הצדדים על הספה הירוקה, כאילו מחבקות אותו,והוא בכלל לא היה אבא של חיבוקים. כל כך שמחתי שאוכל לדקלם בפני כולם את השיר. התרגשתי מיהרתי ללבוש את בגדי השבת,ולשתות חלב ולצחצח שיניים טוב משני הצדדים פעמיים. כולם עוד ישבו על הספה, מחכים שאראה להם איך למדתי לקרוא כל כך יפה, את השיר הכי ארוך שהיה לביאליק. אבל לאבא היו דברים אחרים להגיד לי בדיוק עכשיו הוא סיפר לי שאימא מתה. ואחר כך הוציא את האלבום של התמונות שנזכור איך נראתה. ואני בקושי זכרתי אותה ככה, ליד הפסנתר מנגנת קונצרטים של באך ושוברט. אלא את סיבובי התקליטים השחורים על הפטפון,עם אותן מנגינות ואימא במיטה עם כל מיני צינורות שהכניסו לה דם שנגמר לה מהגוף קודם. ואחר כך אבא שלח אותנו לחדר לסדר את הצעצועים כי זה מה שעושים תמיד בשבת בבוקר. וביום שני אחרי הצהרים , עמדתי על במת העץ בחצר בית הספר ובלי מיקרופון בכלל,דקלמתי בקול ברור וצלול, בביטחון של ילדה בת רבע לשמונה, את כל השיר. לא טעיתי באף מילה.בדיוק כמו שהתאמנתי כל השבועות האחרונים. וכולם הסתכלו עלי, בפנים רציניות כל כך. אבל אבא לא בא כי אמא מתה ******* וכל סוף שנת למודים,שלי קודם , ושל ילדיי אח"כ,אני נזכרת באותה חגיגת שירי ביאליק. וכשהקטנים שרים את"שלום כיתה א" ו"חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים" אני מוחה דימעה. זה טקס הזיכרון הפרטי שלי.
 

viviti

New member
אף פעם לא הייתי טובה בטקסים

מוצאת שהחזרה על התפילה ההיא בבית הקברות שנה אחר שנה זרה לי ואם אני לא אלך לבית הקברות? מה זה אומר? שאני אוהבת פחות את אמא שלי? לא מדברת אלי התפילה לא מדברות אלי האבנים לא מדברת אלי הסביבה לא... אני נזכרת באמא שלי במועדים שאינם קבועים. תוך כדי החיים... אבל, אני ילדה טובה משחקת את ההצגה עד הסוף אחרי שהבמאי הבהיר לי שלא מעניין אותו מה אני חושבת ההצגה צריכה להמשך.. אז... היא נמשכת
 

מייקי69

New member
פעם שניה שאני קוראת

ומרטיבה את המשקפיים (ביטוי שלך). אבל הפעם אני לא אקלל אותך בעצבים, ששוב עשית לי "את זה ". שירדו הדמעות. מצידי.... מגיע לאמא שלי, לאמא שלך, לאמא של ויויטי, של באטרפליי.....
 
צלו המוות בראי הילדות

התיאור החי, המצמרר של הקוטביות. צל המוות הניבט מפני אביך המיוסר מול התמימות ושמחת החיים של בת רבע לשמונה שכל מעייניה בדיקלום שעליו שקדה כל כך. יהי זכר אמך ברוך. זאב.
 
למעלה