אורית מפציר
New member
אח... תמונות, תמונות...
הלו! יש רופא בפורום?! אני מודה- יש לי מחלה קשה. אני חולה על תמונות- מכל סוג, בכל צבע , בכל טעם ומכל דבר- העיקר שהן יהיו פנטסטיות, זאת אומרות, שישמרו את אותו הרגע הקסום שקורה בריקוד. המבט של הרקדנית, התנועה שלה, הקהל המשתאה המציץ בשולי שמלתה, האצבעות, השיער, הצעיף, הזיעה, כל דבר שמזכיר את רגע ההופעה וגם בצילומים מבוימים- את המהות של התנועה שלה, של הסיפור שלה. הרבה פעמים ההופעה מתחילה הרבה אחרי שהיא נגמרת, הרבה אחרי שהייתי שם פיסית אני מתחילה להיות שם בזכרון, וזה קורה בזכות הצילומים- על הנייר ובראש. אני רואה ונזכרת במוסיקה, בשטיח המעופף הבלתי נראה שנושא אותי מעל האדמה אל חלום שאני ממציאה אותו, כל הופעה היא מעין חלום שכזה עם קהל אקראי שאני לא תמיד מכירה והקשר בינינו נרקם לאט לאט לאורך המופע, ובלתי אפשרי להכיל את כל החוויה הזו ברגע האמת, לכן היא מתעוררת שוב ושבו וממלאת אותי הרבה אחרי שהמופע נגמר.כשאת רוקדת את בעולם אחר, את סוג של אוטיסטית, גם אם את ב-100% תקשורת עם הקהל, את עושה זאת מתוך חוקים של עולם אחר, והתמונות והוידאו עוזרים לראות עוד היבטים של העולם הזה שלא רואים בזמן הריקוד. הרבה תמונות שמרגשות אותי הן הכאלה שקולטות את האנרגיה- משהו שקשה להגדיר במדויק אבל מזהים אותו כשהוא פורץ מהתמונה. יש לי תמונות שאני נראית בהן זוועה- החיוך שלי יוצא מגבולות הפנים, הזיעה ממיסה את האיפור, השיער נראה כאילו התחשמלתי- אבל הן מלאות במשהו הזה- באנרגיה המטורפת הזו שבאמת היתה שם, ולכן הן מאד מיוחדות בעיני. התמונה המצורפת היא מתחילת הופעה בנתניה, לפני כמה שבועות, אחרי הופעה בדימונה (באותו הערב) והיא מזכירה לי את מה שהיה שם- מעין שלווה פנימית כזו שגם בקטעים הכי דרמטים, נשמרה על ארשת הפנים, ביציבה ובהקשבה. נכנסתי מכוסה במלאייה, ולמרות שהסרתי אותה, הרגשתי כאילו אני עטופה במשהו לאורך כל הערב, משהו רך, מגן, מרגיע. התמונה מזכירה לי את כל זה... מה אומר לכן, חברותי הרקדניות, בחרנו לנו יופי של מקצוע- 10% ריקודים ו-90% פילוסופים... שיהיה לכולנו שבוע מצויין, וכן ירבו עוד תמונות בפורום. אורית.
הלו! יש רופא בפורום?! אני מודה- יש לי מחלה קשה. אני חולה על תמונות- מכל סוג, בכל צבע , בכל טעם ומכל דבר- העיקר שהן יהיו פנטסטיות, זאת אומרות, שישמרו את אותו הרגע הקסום שקורה בריקוד. המבט של הרקדנית, התנועה שלה, הקהל המשתאה המציץ בשולי שמלתה, האצבעות, השיער, הצעיף, הזיעה, כל דבר שמזכיר את רגע ההופעה וגם בצילומים מבוימים- את המהות של התנועה שלה, של הסיפור שלה. הרבה פעמים ההופעה מתחילה הרבה אחרי שהיא נגמרת, הרבה אחרי שהייתי שם פיסית אני מתחילה להיות שם בזכרון, וזה קורה בזכות הצילומים- על הנייר ובראש. אני רואה ונזכרת במוסיקה, בשטיח המעופף הבלתי נראה שנושא אותי מעל האדמה אל חלום שאני ממציאה אותו, כל הופעה היא מעין חלום שכזה עם קהל אקראי שאני לא תמיד מכירה והקשר בינינו נרקם לאט לאט לאורך המופע, ובלתי אפשרי להכיל את כל החוויה הזו ברגע האמת, לכן היא מתעוררת שוב ושבו וממלאת אותי הרבה אחרי שהמופע נגמר.כשאת רוקדת את בעולם אחר, את סוג של אוטיסטית, גם אם את ב-100% תקשורת עם הקהל, את עושה זאת מתוך חוקים של עולם אחר, והתמונות והוידאו עוזרים לראות עוד היבטים של העולם הזה שלא רואים בזמן הריקוד. הרבה תמונות שמרגשות אותי הן הכאלה שקולטות את האנרגיה- משהו שקשה להגדיר במדויק אבל מזהים אותו כשהוא פורץ מהתמונה. יש לי תמונות שאני נראית בהן זוועה- החיוך שלי יוצא מגבולות הפנים, הזיעה ממיסה את האיפור, השיער נראה כאילו התחשמלתי- אבל הן מלאות במשהו הזה- באנרגיה המטורפת הזו שבאמת היתה שם, ולכן הן מאד מיוחדות בעיני. התמונה המצורפת היא מתחילת הופעה בנתניה, לפני כמה שבועות, אחרי הופעה בדימונה (באותו הערב) והיא מזכירה לי את מה שהיה שם- מעין שלווה פנימית כזו שגם בקטעים הכי דרמטים, נשמרה על ארשת הפנים, ביציבה ובהקשבה. נכנסתי מכוסה במלאייה, ולמרות שהסרתי אותה, הרגשתי כאילו אני עטופה במשהו לאורך כל הערב, משהו רך, מגן, מרגיע. התמונה מזכירה לי את כל זה... מה אומר לכן, חברותי הרקדניות, בחרנו לנו יופי של מקצוע- 10% ריקודים ו-90% פילוסופים... שיהיה לכולנו שבוע מצויין, וכן ירבו עוד תמונות בפורום. אורית.
