אח שלי
לעיתים רחוקות קורה שאנשים רוצים לשמוע עליו. שאני אספר להם, איך הוא היה, איך הוא נהרג. לא אוהבת לדבר על איך שהוא נהרג. אני גם לא יודעת הרבה פרטים. ואיך הוא היה? כל המילים שבעולם לא יתארו אותו. הוא היה מדהים. הוא היה מוכשר, מצחיק, יפה, חכם. ואני לא אומרת את זה רק כי הוא היה האח הגדול שלי והערצתי אותו. אני אומרת את זה כי ככה הוא היה באמת. העולם הפסיד. הוא היה יכול להיות זה שילחין איזה שיר שיהפוך ללהיט, או יחבר מערכונים לתוכניות סאטירה בטלויזיה. הוא היה יכול להיות זה שיימצא את התרופה לסרטן. הוא היה יכול להיות כבר בן 25.5. הוא היה יכול להיות זה שיתחתן ויוליד 3 ילדים יפים כמוהו. אבל הוא לא יעשה את זה. הוא לא יעשה עוד הרבה דברים. "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? השמש עוד עולה כל בוקר וְאורה לבן, ולעת ערב רוח מפזרת את עלי הגן. הגשם הראשון ירד לפני יומים, בערב יוֹם שלישי, ושוב אפשר לראות שמים בשלולית על הכביש הראשי". דווקא השיר הזה גורם לי לרצות לבכות. והוא בכלל היה אחי הגדול. כשמגיעים לשורה "הגשם הראשון ירד לפני יומיים בערב יום שלישי"...הוא נהרג בסתיו. מאז, בכל גשם ראשון אני נזכרת בו. השנה זה היה בערך חודש אחרי שהתגייסתי. ירד מבול, ועמדנו מתחת לגגון כזה, במקום שכמה שבועות אח"כ כבר קראתי לו 'בית שני', קצת לפני מסדר ערב, אחרי שסגרנו כמעט שבועיים בבסיס. מישהי התחילה לשיר את "הקיץ האחרון", והצטרפנו אליה. ואז שרנו "גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו"...ונזכרתי בו. אני בכלל לא זוכרת אם ירד גשם ביום שהוא נהרג. או בהלוויה. אני כמעט לא זוכרת את היום שהוא נהרג. מן הסתם אנשים דיברו על מזג האוויר. אבל לי לא היה אכפת. למי אכפת מגשם, או שמש, או מכל דבר אחר, כשאח שלך מת? מאז כל שנה בגשם הראשון אני נזכרת בו. זה לא שאני לא זוכרת אותו כל יום. אבל כל שנה בסתיו, זה שונה. כל סתיו מסמל עוד שנה שעברה בלעדיו. עוד שנה שמתחילה בלעדיו, והוא כבר לא יראה את הגשם הראשון, את השמש שתבוא קצת אחריו, או את האביב והקיץ. בחורף יש משהו מנחם, להתכרבל מתחת לפוך כשבחוץ קר וגשום. הסתיו סתם עצוב. באביב הזה אני אהיה בגילו. בגיל שהוא היה כשהוא נהרג. עוד פחות משנה אני כבר אעקוף אותו בגיל. זה הגיוני? להיות יותר גדולה מאחי הגדול? הוא היה רק בן 19. ילד. ואני עוד מעט אהיה בגילו. עדיין ילדה. "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? בגן הילדים שלך לומדים כבר שיר חדש, ובתיכון התלמידים שוב מתעמלים על המגרש. רוחות ערבית מיללות על המרפּסת את כל שירי הסתו, ואמא מצפה בסתר, אולי עוד יגיע מכתב". אני לא היחידה שאח שלה נהרג בצבא. יש פה משפחות שכולות בשפע. עצוב. לחשוב שלכל אחד שמת יש משפחה, שביום אחד הכל משתנה עבורה. זה לא נכון להגיד שהמוות שלו הרס את המשפחה. אנחנו משפחה שכולה, לא הרוסה. משפחה שונה. זה לא מסתכם בזה שיש 4 צלחות על השולחן בארוחת ערב במקום 5. בכלל לא. זה הרבה יותר מזה. זה לחיות עם משהו חסר. חור בלב. לתמיד. כבר הבנתי שזה לא משהו שעובר, או שמתרגלים אליו. אבל אפשר ללמוד לחיות עם זה. לחיות בלעדיו. הכי קשה זה להחליט שרוצים, לחיות בלעדיו. לקום בבוקר למרות שהוא כבר לא יעשה את זה. ללמוד, להתגייס, לצאת, לבלות, לצחוק, לנשום. כשהתמונה שלו מחייכת מהקיר. כי הוא כבר לא יחייך, למרות שהוא אהב את החיים כל כך. למרות שהוא היה כזה ליצן, שתמיד הצחיק את כולם. בכיתה. בפלוגה. ועכשיו אף אחד כבר לא צוחק, כי זה בכלל לא מצחיק שהוא מת. אני כבר לא שואלת "למה זה קרה דווקא לי". זה קרה לכ"כ הרבה אנשים, ליותר מדי משפחות. לפעמים אני חושבת שזה עשה אותי חזקה יותר. שהתבגרתי מהר יותר. פתאום נעשיתי הבכורה. מהילדה האמצעית והמפונקת, שתמיד קיבלה מה שהיא רוצה. הייתי הנסיכה שלו. הוא היה מרים אותי באוויר כשהייתי קטנה ומעיף אותי גבוה, והייתי מתחננת שיוריד אותי ומתפקעת מצחוק. ופתאום הוא לא היה. פתאום הפילו עלי תיק של "תהיי חזקה בשביל ההורים. תשמרי על אחותך". לפעמים אני חושבת שזה לא עשה אותי חזקה יותר, אלא להיפך- זה שבר אותי. ניפץ לרסיסים את מי שהייתי, ונוצרה מישהי אחרת. עדיין מחייכת. עדיין צוחקת הרבה. אבל עצובה יותר. סגורה יותר. כי בלעדיו זה כבר לא אותו הדבר. "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? כל חבריך הטובים נושאים דמותך עמם, ובכל הטנקִים על קוי הגבול אתה נמצא אתם. אחי הטוב, אני זוכר את שתי עיניך, וְהן פּותרות חידה. ובני הרך יפה כמוך בשמך לו אקרא, יהודה". (אהוד מנור)
לעיתים רחוקות קורה שאנשים רוצים לשמוע עליו. שאני אספר להם, איך הוא היה, איך הוא נהרג. לא אוהבת לדבר על איך שהוא נהרג. אני גם לא יודעת הרבה פרטים. ואיך הוא היה? כל המילים שבעולם לא יתארו אותו. הוא היה מדהים. הוא היה מוכשר, מצחיק, יפה, חכם. ואני לא אומרת את זה רק כי הוא היה האח הגדול שלי והערצתי אותו. אני אומרת את זה כי ככה הוא היה באמת. העולם הפסיד. הוא היה יכול להיות זה שילחין איזה שיר שיהפוך ללהיט, או יחבר מערכונים לתוכניות סאטירה בטלויזיה. הוא היה יכול להיות זה שיימצא את התרופה לסרטן. הוא היה יכול להיות כבר בן 25.5. הוא היה יכול להיות זה שיתחתן ויוליד 3 ילדים יפים כמוהו. אבל הוא לא יעשה את זה. הוא לא יעשה עוד הרבה דברים. "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? השמש עוד עולה כל בוקר וְאורה לבן, ולעת ערב רוח מפזרת את עלי הגן. הגשם הראשון ירד לפני יומים, בערב יוֹם שלישי, ושוב אפשר לראות שמים בשלולית על הכביש הראשי". דווקא השיר הזה גורם לי לרצות לבכות. והוא בכלל היה אחי הגדול. כשמגיעים לשורה "הגשם הראשון ירד לפני יומיים בערב יום שלישי"...הוא נהרג בסתיו. מאז, בכל גשם ראשון אני נזכרת בו. השנה זה היה בערך חודש אחרי שהתגייסתי. ירד מבול, ועמדנו מתחת לגגון כזה, במקום שכמה שבועות אח"כ כבר קראתי לו 'בית שני', קצת לפני מסדר ערב, אחרי שסגרנו כמעט שבועיים בבסיס. מישהי התחילה לשיר את "הקיץ האחרון", והצטרפנו אליה. ואז שרנו "גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו"...ונזכרתי בו. אני בכלל לא זוכרת אם ירד גשם ביום שהוא נהרג. או בהלוויה. אני כמעט לא זוכרת את היום שהוא נהרג. מן הסתם אנשים דיברו על מזג האוויר. אבל לי לא היה אכפת. למי אכפת מגשם, או שמש, או מכל דבר אחר, כשאח שלך מת? מאז כל שנה בגשם הראשון אני נזכרת בו. זה לא שאני לא זוכרת אותו כל יום. אבל כל שנה בסתיו, זה שונה. כל סתיו מסמל עוד שנה שעברה בלעדיו. עוד שנה שמתחילה בלעדיו, והוא כבר לא יראה את הגשם הראשון, את השמש שתבוא קצת אחריו, או את האביב והקיץ. בחורף יש משהו מנחם, להתכרבל מתחת לפוך כשבחוץ קר וגשום. הסתיו סתם עצוב. באביב הזה אני אהיה בגילו. בגיל שהוא היה כשהוא נהרג. עוד פחות משנה אני כבר אעקוף אותו בגיל. זה הגיוני? להיות יותר גדולה מאחי הגדול? הוא היה רק בן 19. ילד. ואני עוד מעט אהיה בגילו. עדיין ילדה. "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? בגן הילדים שלך לומדים כבר שיר חדש, ובתיכון התלמידים שוב מתעמלים על המגרש. רוחות ערבית מיללות על המרפּסת את כל שירי הסתו, ואמא מצפה בסתר, אולי עוד יגיע מכתב". אני לא היחידה שאח שלה נהרג בצבא. יש פה משפחות שכולות בשפע. עצוב. לחשוב שלכל אחד שמת יש משפחה, שביום אחד הכל משתנה עבורה. זה לא נכון להגיד שהמוות שלו הרס את המשפחה. אנחנו משפחה שכולה, לא הרוסה. משפחה שונה. זה לא מסתכם בזה שיש 4 צלחות על השולחן בארוחת ערב במקום 5. בכלל לא. זה הרבה יותר מזה. זה לחיות עם משהו חסר. חור בלב. לתמיד. כבר הבנתי שזה לא משהו שעובר, או שמתרגלים אליו. אבל אפשר ללמוד לחיות עם זה. לחיות בלעדיו. הכי קשה זה להחליט שרוצים, לחיות בלעדיו. לקום בבוקר למרות שהוא כבר לא יעשה את זה. ללמוד, להתגייס, לצאת, לבלות, לצחוק, לנשום. כשהתמונה שלו מחייכת מהקיר. כי הוא כבר לא יחייך, למרות שהוא אהב את החיים כל כך. למרות שהוא היה כזה ליצן, שתמיד הצחיק את כולם. בכיתה. בפלוגה. ועכשיו אף אחד כבר לא צוחק, כי זה בכלל לא מצחיק שהוא מת. אני כבר לא שואלת "למה זה קרה דווקא לי". זה קרה לכ"כ הרבה אנשים, ליותר מדי משפחות. לפעמים אני חושבת שזה עשה אותי חזקה יותר. שהתבגרתי מהר יותר. פתאום נעשיתי הבכורה. מהילדה האמצעית והמפונקת, שתמיד קיבלה מה שהיא רוצה. הייתי הנסיכה שלו. הוא היה מרים אותי באוויר כשהייתי קטנה ומעיף אותי גבוה, והייתי מתחננת שיוריד אותי ומתפקעת מצחוק. ופתאום הוא לא היה. פתאום הפילו עלי תיק של "תהיי חזקה בשביל ההורים. תשמרי על אחותך". לפעמים אני חושבת שזה לא עשה אותי חזקה יותר, אלא להיפך- זה שבר אותי. ניפץ לרסיסים את מי שהייתי, ונוצרה מישהי אחרת. עדיין מחייכת. עדיין צוחקת הרבה. אבל עצובה יותר. סגורה יותר. כי בלעדיו זה כבר לא אותו הדבר. "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע? כל חבריך הטובים נושאים דמותך עמם, ובכל הטנקִים על קוי הגבול אתה נמצא אתם. אחי הטוב, אני זוכר את שתי עיניך, וְהן פּותרות חידה. ובני הרך יפה כמוך בשמך לו אקרא, יהודה". (אהוד מנור)