אח חדש ואני משתגעת....../images/Emo7.gif
לבר בת שלוש ושבע נולד אח לפני חודש. בהתחלה חשבתי שהיא מקבלת את זה די בקלות (אהבה רבה אליו והתפרצויות פה ושם כלפי) אבל... המצב הולך ומחמיר (גם שלי וזו בעיה..) ואני חסרת אונים. אליו היא עדיין טובה (מנשקת, קוראת בשמות חיבה וכד') למעט פעם פעמיים שהיא "לא רוצה שהוא יסתכל עלי" אבל אלי... עושה פיפי ככה פתאום בבגדים ("אמא ברח לי") כשחוץ מפעם אחת שזה קרה על רצפת השרותים לא נרשם אפילו נסיון להגיע לשם. אני משתדלת להגיב ב"לא נורא" אחרי כמה פעמים בהן התעצבנתי. לא יודעת אם השיפור בתגובה שלי שינה משהו. התעקשויות ובכי על שטויות (היא תלך ראשונה למטבח, ניחא. צרחות איימים כי ניגבתי לה את השוקולד מהיד – מדובר על שעת צרחות, לא קל בכלל.) אלימות פיזית כלפי (נשיכות בעיקר) לא לעיתים קרובות אבל כשזה קורה (אתמול) ממש קשה לי להתמודד עם זה. לאבא היא אמרה כבר פעמיים שהיא שונאת אותו (חשבתי שאני... הוא כזה אבא טוב וכל כך אוהב אותה. נשבר לי הלב.) חוזרת הביתה מהים/פארק כשהכל היה טוב ושמח ולמטה ליד הדלת מתחילה לצרוח שהיא לא רוצה לחזור הביתה – שוב מדובר בצרחות אימים עד שמעלים אותה איכשהוא (גם בכוח) הביתה. אבא של בר מתקשה להתמודד עם זה ובדר"כ זה נופל עלי (הוא מתעצבן אז אני נרגעת כי אי אפשר ששנינו נכעס) למרות שלפעמים – כמו אתמול – אמרתי לו כשראיתי שהוא מתחיל להתחמם אתה אל תתעצבן ואני חטפתי עצבים ברמות שלא הכרתי (ז"א הרשתי לעצמי, הודעתי לו שזה תורי...) בקיצור. לא קל. הבעיה היא שלמרות עודף הסבלנות הרגיל שלי עכשיו ממש קשה לי. קשה לי להיות סבלנית, קשה לי עם הפינוק שלה (זה היה תמיד ובאשמתי, אבל עכשיו זה ממש מחמיר את המצב) וקשה לי להגיב נכון. ואני כבר לא יודעת מה נכון. אתמול כבר לקחתי אותה לחדר שלה שתישאר שם עד שתרגע. היא חזרה אני החזרתי. היום בבוקר צרחתי עליה נורא. והכי גרוע זה שכשהיא נרגעת (ויכולה לשכוח מהכל) אני נשארת כועסת נורא. אני משתדלת לעמוד מאחורי המילה שלי (למשל כשהיא צרחה באוטו שהיא לא עולה הביתה – ואיימתי שאם היא לא מתנהגת יפה לא הולכים למקדולנד, לא הלכנו.) אבל אני לא יודעת איך להגיב, איך לחנך אותה (ובמיוחד איך להתחיל עכשיו אחרי 3.5 שנות פינוק..) ואיך לחנך את עצמי... אשמח לעזרה...
לבר בת שלוש ושבע נולד אח לפני חודש. בהתחלה חשבתי שהיא מקבלת את זה די בקלות (אהבה רבה אליו והתפרצויות פה ושם כלפי) אבל... המצב הולך ומחמיר (גם שלי וזו בעיה..) ואני חסרת אונים. אליו היא עדיין טובה (מנשקת, קוראת בשמות חיבה וכד') למעט פעם פעמיים שהיא "לא רוצה שהוא יסתכל עלי" אבל אלי... עושה פיפי ככה פתאום בבגדים ("אמא ברח לי") כשחוץ מפעם אחת שזה קרה על רצפת השרותים לא נרשם אפילו נסיון להגיע לשם. אני משתדלת להגיב ב"לא נורא" אחרי כמה פעמים בהן התעצבנתי. לא יודעת אם השיפור בתגובה שלי שינה משהו. התעקשויות ובכי על שטויות (היא תלך ראשונה למטבח, ניחא. צרחות איימים כי ניגבתי לה את השוקולד מהיד – מדובר על שעת צרחות, לא קל בכלל.) אלימות פיזית כלפי (נשיכות בעיקר) לא לעיתים קרובות אבל כשזה קורה (אתמול) ממש קשה לי להתמודד עם זה. לאבא היא אמרה כבר פעמיים שהיא שונאת אותו (חשבתי שאני... הוא כזה אבא טוב וכל כך אוהב אותה. נשבר לי הלב.) חוזרת הביתה מהים/פארק כשהכל היה טוב ושמח ולמטה ליד הדלת מתחילה לצרוח שהיא לא רוצה לחזור הביתה – שוב מדובר בצרחות אימים עד שמעלים אותה איכשהוא (גם בכוח) הביתה. אבא של בר מתקשה להתמודד עם זה ובדר"כ זה נופל עלי (הוא מתעצבן אז אני נרגעת כי אי אפשר ששנינו נכעס) למרות שלפעמים – כמו אתמול – אמרתי לו כשראיתי שהוא מתחיל להתחמם אתה אל תתעצבן ואני חטפתי עצבים ברמות שלא הכרתי (ז"א הרשתי לעצמי, הודעתי לו שזה תורי...) בקיצור. לא קל. הבעיה היא שלמרות עודף הסבלנות הרגיל שלי עכשיו ממש קשה לי. קשה לי להיות סבלנית, קשה לי עם הפינוק שלה (זה היה תמיד ובאשמתי, אבל עכשיו זה ממש מחמיר את המצב) וקשה לי להגיב נכון. ואני כבר לא יודעת מה נכון. אתמול כבר לקחתי אותה לחדר שלה שתישאר שם עד שתרגע. היא חזרה אני החזרתי. היום בבוקר צרחתי עליה נורא. והכי גרוע זה שכשהיא נרגעת (ויכולה לשכוח מהכל) אני נשארת כועסת נורא. אני משתדלת לעמוד מאחורי המילה שלי (למשל כשהיא צרחה באוטו שהיא לא עולה הביתה – ואיימתי שאם היא לא מתנהגת יפה לא הולכים למקדולנד, לא הלכנו.) אבל אני לא יודעת איך להגיב, איך לחנך אותה (ובמיוחד איך להתחיל עכשיו אחרי 3.5 שנות פינוק..) ואיך לחנך את עצמי... אשמח לעזרה...
