hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
עצום מימדים ואף הייתי התלמיד החכם ביותר בהיסטוריה של הבית-ספר שלי?-חלק ב'.
אבל כן, לא, להיות ביחד עם הבחורה הכי כוסית בשכבה באותה כיתה ולהגיד לבית-ספר ללכת להזדיין היו רק בונוסים, ולא עשיתי את זה בגלל הדברים האלו, וכל זה לא היה קורה, אילולא בשביל המחקר שלי.
בכל מקרה, ואם לתת קצת רקע לרעיון עצמו של המחקר, את הרעיון המקורי למחקר על התלמידים קיבלתי מהספר "להיות מחונן" של הסופרת הגאונה גלילה רון-פדר-עמית, שבמרכזו עומד גיבור הספר, הילד המחונן, שזוהה בהצלחה בניגוד אליי, אבנר רימון, שעורך מחקר, לא על תלמידי הכיתה שלו ספציפית, אלא על כל תלמידי השכבה שלו.
אני זוכר שקראתי את הספר הזה וחשבתי לעצמי כזה..."וואי...זה מה זה מגניב. גם לי בא".
וכך קיבלתי את הרעיון לראשונה.
השאלה הייתה האם באמת ללכת על זה, מה לחקור, את מי לחקור, ואיך?
ואז החלטתי באמת ללכת על זה. אחרי שהחלטתי את זה, החלטתי גם מה לחקור. החלטי לחקור למידה. החלטתי לחקור את הלמידה עצמה כתהליך, ובית-הספר היה כמובן אדמה פורייה מאוד עבורי בשביל לחקור דבר כזה, וזהו הרי בכל מקרה דבר טוב, נכון וחשוב לחקור אותו.
לאחר מכן, הייתי צריך להחליט את מי מהתלמידים לחקור, והחלטתי לחקור את תלמידי הכיתה המתקשה, מכיוון שבדומה לחוקרי אינטליגנציה בפסיכולוגיה שמאמינים שיותר חשוב ויש יותר ערך בלמידת תשובות שגויות מאשר נכונות במבחני אינטליגנציה, מכיוון שזה הדבר שיתרום יותר מכל לחקר האינטליגנציה, ולחקר השגיאות והחסמים העומדים בדרכה, מה שיאפשר לפתור את השגיאות האלו ולהסיר את החסמים האלו ובכך להביא להתקדמות אמיתית, כך ועל אותו משקל האמנתי והערכתי שיותר חשוב ללמוד את אלו שלומדים שלא בהצלחה, מאשר את אלו הלומדים בהצלחה, כי למידת הלמידה של אלו הלומדים בהצלחה בסה"כ תלמד אותי איך לומדים נכון, שזה לא דבר שאין לו ערך, אבל למידת הלמידה של אלו הלומדים שלא בהצלחה תאפשר ללמוד מהם החסמים והבעיות העומדים בדרך ללמידה מוצלחת, מה שיאפשר לקדם מהותית למידות נכונות על-פני לא נכונות עבור כל הלומדים בכל הרמות, שזה כבר הרבה יותר חשוב.
לאחר שהחלטתי ללכת על זה, החלטתי מה לחקור, והחלטתי את מי לחקור (אבנר רימון ממילא הגזים כאשר רצה לחקור את כל תלמידי כל השכבה שלו כולם, ועוד כיוון למשהו הרבה יותר גדול וכללי במחקר שלו, וכך לא חוקרים, בוודאי כשאתה לבדך ואין לך עוזרים או משאבים [חוץ מיעל, שאת סיפורה למדנו להכיר ב"להיות בחרדה"]), נותר רק ה"איך"?
טוב, זה לא היה קשה מידי. התשובה הייתה פשוטה וברורה מאליו. אני צריך להכניס את עצמי לשם. קצת כמו ב"עלייתו של האביר האפל", כשברוס ווין צריך להיתפס ולהיכלא כדי להגיע אל לושיוס פוקס בשביל שיעזור לו לנטרל את פצצת האטום של ביין שעומדת להרוס את העיר.
הקטע הבא היה קל במיוחד. פשוט הייתי צריך לחרב את התעודה. הדבר הכי קשה בזה היה לטעות בצורה אמינה, שזה יותר קשה ממה שנדמה לכם כשיודעים את התשובות הנכונות, אבל הצלחתי.
אולי מה שעשיתי עלול להישמע משוגע עבור מי שלא מכיר מספיק אנשים ולא שמע מספיק סיפורים, אבל זה דווקא לא כזה סיפור מטורף, וזה לא אירוע שלא נשמע כדוגמתו.
בסדרה הדוקומנטרית על חייו בנפטליקס, ביל גייטס לדוגמה מספר לנו על איך שהוא כמעט הכשיל את עצמו במבחן קבלה לאיזשהו מקום בשביל לא ללמוד באותו מקום.
בכל מקרה, ובסופו של דבר, הכול הלך כמתוכנן. שובצתי לכיתה שרציתי ובשלושת השנים הבאות עשיתי את המחקר שלי.
וזהו. ואני מקווה שעכשיו כולנו יישרנו קו, כולם הבינו את הסיפור האמיתי, ושאנחנו יכולים להניח את כל הנושא הזה מאחורינו.
למרות שבעצם, ועכשיו כשאני חושב על זה, אני מניח שאולי בכל זאת נשאר עוד דבר אחד אחרון לדבר עליו.
כאמור, השרשור הזה נכתב בעיקר עבור כל המבולבלים, אלו שלא הכירו או לא הבינו את הסיפור האמיתי, ולכן עכשיו הסיפור האמיתי סופר, בצורה מלאה וממצה, באמצעות שני שרשורים נפרדים.
אבל מלבד המבולבלים, יש גם את הסקפטיים.
אלו שמכירים את הסיפור האמיתי, זה שסיפרתי, על השתלשלות המאורעות האמיתית ומה שבאמת קרה, אבל לא מאמינים לו ואומרים שהגעתי לשם בגלל חוסר ידע, חוסר הצלחה אמיתית ואותנטית, ויכולות נמוכות.
כעיקרון, מדובר בתיאוריה חמודה מאוד. יש רק בעיה אחת ממש-ממש קטנה-המציאות העובדתית והראיות בשטח.
בתור התחלה יש את התעודה של מחצית א' של כיתה ט', שהממוצע שלי בה הוא 80, ואם אנחנו מורידים את המקצועות ה"לא אמיתיים" וה"לא רציניים", ה-75 בשיעור חינוך, ה-60 בספורט וה-40 בסינית, הממוצע הוא 86, כל זה מבלי להתעניין, לטרוח או ללמוד.
עוד בתעודה זאת, ומתוך 14 מקצועות, סיימתי את מחצית המקצועות, 7 מקצועות, בציוני הצטיינות. 3 ציוני 90, עוד 3 ציוני 95 ועוד ציון אחד של 100.
באשר לתעודה של מחצית ב' של כיתה ט', הממוצע בה הוא 58, 22 נקודות פחות מאשר הממוצע של התעודה הקודמת, ואם אנחנו מורידים את המקצועות ה"לא אמיתיים" וה"לא רציניים", ה-70 בשיעור חינוך, ה-50 בספורט וה-40 בסינית, הממוצע הוא 59.
עוד בתעודה זאת, ומתוך 12 מקצועות, סיימתי אפס מקצועות בציוני הצטיינות, והציון הגבוה ביותר היה 85.
ועכשיו, ולמקרה שזה לא היה ברור, הידרדרות שכזאת וכעיקרון, לא אמורה להיות אפשרית שלא אלא באחד משלוש מקרים: מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, גירושים של ההורים, או הוא עושה את זה בכוונה, ומכיוון שמעולם לא חוויתי מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה (ונקווה שגם לא אחווה במשך עוד שנים רבות) וההורים שלי נשואים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אני חושב שזה די ברור מה התשובה הנכונה.
כל זה עוד מלפני מה שהזכרנו ודיברנו על מאות העמודים בכתב ידי של תצפית ותיעוד של הלמידה של תלמידי כיתתי.
המחקר דרך אגב, היה הצלחה מסחררת.
למדתי המון, וכל מסקנותיי וידיעותיי החדשות שימשו לי לעזר בעבודתי בתחום החינוך, כאשר כתבתי את העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך, ובכך שתלתי את הזרעים להפיכתי העתידית לגדול בני-האדם בהיסטוריה של החינוך, בגיל 17.
לעבודה זאת קוראים דרך אגב "תוכנית הלימודים הפזית", שכשמה כן היא, תוכנית לימודים.
תוכנית לימודים שלמה ומלאה, של כל מה שצריך ללמוד מהכיתה הראשונה ועד האחרונה, רק הרבה יותר טובה ומוצלחת מאשר תוכנית הלימודים המקובלת והנפוצה כיום בבתי-הספר היסודיים, חטיבות הביניים והתיכונים של העולם המערבי.
עוד יש לציין שבתור העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך, תוכנית הלימודים הפזית למעשה יורשת במעמדה זה את "אמיל, או על החינוך", של ז'אן ז'אק רוסו, שהיא העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך הקודמת, ושלמרבה הפלא ולמרות היחשבותה לעבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך הקודמת, אני קראתי אותה כמה וכמה שנים לאחר כתיבת "תוכנית הלימודים הפזית", וזאת עבודה בינונית במקרה הטוב.
עוד יש לציין שבתור כותב העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך החדשה (כמובן, ברגע שאשחרר אותה וכל אנשי החינוך בעולם יכירו בגאונותה הרבה), אני למעשה יורש את מעמד גדול בני-האדם בהיסטוריה של החינוך מהאדם הקודם במעמד זה, ז'אן ז'אק רוסו.
ולבסוף יש לציין, שבתור המחקר ששימש לעזר כה רב עבור העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך, המחקר שלי על למידתם של התלמידים המתקשים, בכיתה י', ביתר שאת בכיתה י"א, ועוד קצת בכיתה י"ב, הוא כמובן, ועם כל הצניעות, המחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של החינוך.
אבל כן, לא, להיות ביחד עם הבחורה הכי כוסית בשכבה באותה כיתה ולהגיד לבית-ספר ללכת להזדיין היו רק בונוסים, ולא עשיתי את זה בגלל הדברים האלו, וכל זה לא היה קורה, אילולא בשביל המחקר שלי.
בכל מקרה, ואם לתת קצת רקע לרעיון עצמו של המחקר, את הרעיון המקורי למחקר על התלמידים קיבלתי מהספר "להיות מחונן" של הסופרת הגאונה גלילה רון-פדר-עמית, שבמרכזו עומד גיבור הספר, הילד המחונן, שזוהה בהצלחה בניגוד אליי, אבנר רימון, שעורך מחקר, לא על תלמידי הכיתה שלו ספציפית, אלא על כל תלמידי השכבה שלו.
אני זוכר שקראתי את הספר הזה וחשבתי לעצמי כזה..."וואי...זה מה זה מגניב. גם לי בא".
וכך קיבלתי את הרעיון לראשונה.
השאלה הייתה האם באמת ללכת על זה, מה לחקור, את מי לחקור, ואיך?
ואז החלטתי באמת ללכת על זה. אחרי שהחלטתי את זה, החלטתי גם מה לחקור. החלטי לחקור למידה. החלטתי לחקור את הלמידה עצמה כתהליך, ובית-הספר היה כמובן אדמה פורייה מאוד עבורי בשביל לחקור דבר כזה, וזהו הרי בכל מקרה דבר טוב, נכון וחשוב לחקור אותו.
לאחר מכן, הייתי צריך להחליט את מי מהתלמידים לחקור, והחלטתי לחקור את תלמידי הכיתה המתקשה, מכיוון שבדומה לחוקרי אינטליגנציה בפסיכולוגיה שמאמינים שיותר חשוב ויש יותר ערך בלמידת תשובות שגויות מאשר נכונות במבחני אינטליגנציה, מכיוון שזה הדבר שיתרום יותר מכל לחקר האינטליגנציה, ולחקר השגיאות והחסמים העומדים בדרכה, מה שיאפשר לפתור את השגיאות האלו ולהסיר את החסמים האלו ובכך להביא להתקדמות אמיתית, כך ועל אותו משקל האמנתי והערכתי שיותר חשוב ללמוד את אלו שלומדים שלא בהצלחה, מאשר את אלו הלומדים בהצלחה, כי למידת הלמידה של אלו הלומדים בהצלחה בסה"כ תלמד אותי איך לומדים נכון, שזה לא דבר שאין לו ערך, אבל למידת הלמידה של אלו הלומדים שלא בהצלחה תאפשר ללמוד מהם החסמים והבעיות העומדים בדרך ללמידה מוצלחת, מה שיאפשר לקדם מהותית למידות נכונות על-פני לא נכונות עבור כל הלומדים בכל הרמות, שזה כבר הרבה יותר חשוב.
לאחר שהחלטתי ללכת על זה, החלטתי מה לחקור, והחלטתי את מי לחקור (אבנר רימון ממילא הגזים כאשר רצה לחקור את כל תלמידי כל השכבה שלו כולם, ועוד כיוון למשהו הרבה יותר גדול וכללי במחקר שלו, וכך לא חוקרים, בוודאי כשאתה לבדך ואין לך עוזרים או משאבים [חוץ מיעל, שאת סיפורה למדנו להכיר ב"להיות בחרדה"]), נותר רק ה"איך"?
טוב, זה לא היה קשה מידי. התשובה הייתה פשוטה וברורה מאליו. אני צריך להכניס את עצמי לשם. קצת כמו ב"עלייתו של האביר האפל", כשברוס ווין צריך להיתפס ולהיכלא כדי להגיע אל לושיוס פוקס בשביל שיעזור לו לנטרל את פצצת האטום של ביין שעומדת להרוס את העיר.
הקטע הבא היה קל במיוחד. פשוט הייתי צריך לחרב את התעודה. הדבר הכי קשה בזה היה לטעות בצורה אמינה, שזה יותר קשה ממה שנדמה לכם כשיודעים את התשובות הנכונות, אבל הצלחתי.
אולי מה שעשיתי עלול להישמע משוגע עבור מי שלא מכיר מספיק אנשים ולא שמע מספיק סיפורים, אבל זה דווקא לא כזה סיפור מטורף, וזה לא אירוע שלא נשמע כדוגמתו.
בסדרה הדוקומנטרית על חייו בנפטליקס, ביל גייטס לדוגמה מספר לנו על איך שהוא כמעט הכשיל את עצמו במבחן קבלה לאיזשהו מקום בשביל לא ללמוד באותו מקום.
בכל מקרה, ובסופו של דבר, הכול הלך כמתוכנן. שובצתי לכיתה שרציתי ובשלושת השנים הבאות עשיתי את המחקר שלי.
וזהו. ואני מקווה שעכשיו כולנו יישרנו קו, כולם הבינו את הסיפור האמיתי, ושאנחנו יכולים להניח את כל הנושא הזה מאחורינו.
למרות שבעצם, ועכשיו כשאני חושב על זה, אני מניח שאולי בכל זאת נשאר עוד דבר אחד אחרון לדבר עליו.
כאמור, השרשור הזה נכתב בעיקר עבור כל המבולבלים, אלו שלא הכירו או לא הבינו את הסיפור האמיתי, ולכן עכשיו הסיפור האמיתי סופר, בצורה מלאה וממצה, באמצעות שני שרשורים נפרדים.
אבל מלבד המבולבלים, יש גם את הסקפטיים.
אלו שמכירים את הסיפור האמיתי, זה שסיפרתי, על השתלשלות המאורעות האמיתית ומה שבאמת קרה, אבל לא מאמינים לו ואומרים שהגעתי לשם בגלל חוסר ידע, חוסר הצלחה אמיתית ואותנטית, ויכולות נמוכות.
כעיקרון, מדובר בתיאוריה חמודה מאוד. יש רק בעיה אחת ממש-ממש קטנה-המציאות העובדתית והראיות בשטח.
בתור התחלה יש את התעודה של מחצית א' של כיתה ט', שהממוצע שלי בה הוא 80, ואם אנחנו מורידים את המקצועות ה"לא אמיתיים" וה"לא רציניים", ה-75 בשיעור חינוך, ה-60 בספורט וה-40 בסינית, הממוצע הוא 86, כל זה מבלי להתעניין, לטרוח או ללמוד.
עוד בתעודה זאת, ומתוך 14 מקצועות, סיימתי את מחצית המקצועות, 7 מקצועות, בציוני הצטיינות. 3 ציוני 90, עוד 3 ציוני 95 ועוד ציון אחד של 100.
באשר לתעודה של מחצית ב' של כיתה ט', הממוצע בה הוא 58, 22 נקודות פחות מאשר הממוצע של התעודה הקודמת, ואם אנחנו מורידים את המקצועות ה"לא אמיתיים" וה"לא רציניים", ה-70 בשיעור חינוך, ה-50 בספורט וה-40 בסינית, הממוצע הוא 59.
עוד בתעודה זאת, ומתוך 12 מקצועות, סיימתי אפס מקצועות בציוני הצטיינות, והציון הגבוה ביותר היה 85.
ועכשיו, ולמקרה שזה לא היה ברור, הידרדרות שכזאת וכעיקרון, לא אמורה להיות אפשרית שלא אלא באחד משלוש מקרים: מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, גירושים של ההורים, או הוא עושה את זה בכוונה, ומכיוון שמעולם לא חוויתי מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה (ונקווה שגם לא אחווה במשך עוד שנים רבות) וההורים שלי נשואים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אני חושב שזה די ברור מה התשובה הנכונה.
כל זה עוד מלפני מה שהזכרנו ודיברנו על מאות העמודים בכתב ידי של תצפית ותיעוד של הלמידה של תלמידי כיתתי.
המחקר דרך אגב, היה הצלחה מסחררת.
למדתי המון, וכל מסקנותיי וידיעותיי החדשות שימשו לי לעזר בעבודתי בתחום החינוך, כאשר כתבתי את העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך, ובכך שתלתי את הזרעים להפיכתי העתידית לגדול בני-האדם בהיסטוריה של החינוך, בגיל 17.
לעבודה זאת קוראים דרך אגב "תוכנית הלימודים הפזית", שכשמה כן היא, תוכנית לימודים.
תוכנית לימודים שלמה ומלאה, של כל מה שצריך ללמוד מהכיתה הראשונה ועד האחרונה, רק הרבה יותר טובה ומוצלחת מאשר תוכנית הלימודים המקובלת והנפוצה כיום בבתי-הספר היסודיים, חטיבות הביניים והתיכונים של העולם המערבי.
עוד יש לציין שבתור העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך, תוכנית הלימודים הפזית למעשה יורשת במעמדה זה את "אמיל, או על החינוך", של ז'אן ז'אק רוסו, שהיא העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך הקודמת, ושלמרבה הפלא ולמרות היחשבותה לעבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך הקודמת, אני קראתי אותה כמה וכמה שנים לאחר כתיבת "תוכנית הלימודים הפזית", וזאת עבודה בינונית במקרה הטוב.
עוד יש לציין שבתור כותב העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך החדשה (כמובן, ברגע שאשחרר אותה וכל אנשי החינוך בעולם יכירו בגאונותה הרבה), אני למעשה יורש את מעמד גדול בני-האדם בהיסטוריה של החינוך מהאדם הקודם במעמד זה, ז'אן ז'אק רוסו.
ולבסוף יש לציין, שבתור המחקר ששימש לעזר כה רב עבור העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של החינוך, המחקר שלי על למידתם של התלמידים המתקשים, בכיתה י', ביתר שאת בכיתה י"א, ועוד קצת בכיתה י"ב, הוא כמובן, ועם כל הצניעות, המחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של החינוך.
