hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
עצום מימדים ואף הייתי התלמיד החכם ביותר בהיסטוריה של הבית-ספר שלי?-חלק א'.
האמת היא שהדבר כבר הוסבר מספר פעמים בעבר, אבל נראה שהבלבול בנושא נמשך, כי נראה שלא כולם שמעו את הסיפור האמיתי, או זוכרים את הסיפור האמיתי, ולכן החלטתי לפתוח שרשור ייעודי בנושא.
לונג סטורי שורט, הסיפור האמיתי של מה שקרה הוא שהכשלתי את עצמי במכוון במחצית ב' של כיתה ט' בשביל להגיע לכיתת המתקשים בשלושת השנים הבאות על-מנת לעשות מחקר על הלמידה של התלמידים המתקשים (הרי לעשות מחקר על אלו שלומדים טוב ונכון, בזה כבר יש פחות טעם)
בפועל ובמחצית שלפני כן, במחצית א' של כיתה ט', עם הציונים שהגעתי אליהם ועם התעודה שקיבלתי, ההתלבטות באותו הזמן הייתה האם בשנה הבאה לשבץ אותי אל הכיתה המדעית או להקפיץ אותי כיתה, בצורה דומה-משהו לאמא שלי, שהוצע לה בזמנו לקפוץ שתי כיתות, אז הצעות לקפיצת כיתות היא דבר שאנחנו מורגלים בו אצלנו במשפחה
ואז כאמור קיבלתי את הרעיון למחקר ההוא שרציתי לעשות
היה אפשר לחשוב שאחשוב פעמיים לפני הצורה שבה חירבתי בכוונה תחילה את כל התעודה של מחצית ב' של כיתה ט' ובכך שיבצתי את עצמי, הכול לפי התוכנית, לכיתת המתקשים בשלושת השנים הבאות, אבל מכיוון שההבדל העיקרי הוא לא בין כיתות אלא בין בתי-ספר, ומכיוון שבית-הספר, הצוות החינוכי ומשרד החינוך כבר הפילו את הכדור כאשר נכשלו לזהות אותי בתור ילד הפלא הגאון שהייתי ונכשלו לשבץ אותי בבית-ספר למחוננים המותאם לצרכיי, זה לא באמת שינה או עתיד היה לשנות איזשהו משהו האם בשלושת השנים האחרונות לחוק לימודיו, הגאון עצום המימדים מאור פז, האדם החכם ביותר בהיסטוריה, ילמד בכיתת מתקשים בבית-ספר רגיל, כיתה עיונית (רגילה) בבית-ספר רגיל, או כיתה מדעית בבית-ספר רגיל.
מכיוון שההבדל העיקרי הוא בין בתי-ספר ולא כיתות, ברגע שלא שובצתי אל תוך בית-הספר הנכון, משרד החינוך כבר פישל קולוסאלית, ומאותה הנקודה ואילך שום דבר לא באמת שינה יותר
אז אם עלה לי רעיון לאיזשהו מחקר מעניין ופורץ דרך, ועלה לי רעיון לאיזושהי תועלת שניתן להפיק מתוך השיבוץ הלא נכון הזה שלי לבית-ספר הלא נכון, למה לא ללכת על זה, בעצם?
ולכן הסיפור האמיתי ומה שבאמת קרה הוא שהחרבתי את התעודה של מחצית ב' של כיתה ט' במו שתי ידיי בשביל מחקר על למידתם של התלמידים המתקשים.
חוץ מאשר העניין של המחקר, היו גם שני בונוסים, אבל בונוס, לעשייתו של דבר, הוא לא סיבה לעשייתו של דבר, כך שללא הסיבה האמיתית והמהותית, לא הייתי עושה את מה שעשיתי, על בסיס שני הבונוסים הנוספים שהיו למעשיי בלבד.
זה פשוט שהיו גם בונוסים, וגם הם היו תועלת נחמדה נוספת ממעשיי וגם עליהם אפשר וראוי לדבר.
הבונוס הראשון למעשיי היה שראשית כל, בכך שדאגתי לכך שישבצו אותי בין כיתות י' ל-י"ב לכיתת התלמידים המתקשים של השכבה שלי, כך למעשה דאגתי לכך שישבצו אותי באותה כיתה ביחד עם התלמידה הכי לוהטת בשכבה שלי, שהייתה תלמידה מתקשה אמיתית ואותנטית ששנה אחר שנה שובצה בקביעות לכיתת התלמידים המתקשים של השכבה שלנו, שבואו נהיה כנים זה עם זה, למרות שאילו זה היה רק זה, לא הייתי עושה את מה שעשיתי, זה עדיין היה בונוס די מתוק
הבונוס השני למעשיי היה שזה פשוט הרגיש טוב, שלא לקחת חלק במשחק שלהם יותר. המורים. אמנם זה נכון שהאמת היא שמעולם לא כל-כך למדתי או השקעתי ושכאשר קיבלתי ציונים גבוהים, מה שקרה לא מעט, קיבלתי אותם ללא כל טרחה, למידה או מאמץ, ככה שלא באמת ממש אפשר להגיד שבאמת היה איזשהו זמן מלכתחילה שבאמת-באמת ממש אי-פעם לקחתי חלק במשחק הטיפשי והכל-כך לא מעניין הזה של הלימודים בבית-ספר והציונים וכל זה, אבל כאשר חירבתי את התעודה של מחצית ב' של כיתה ט', זאת כבר באמת הייתה שבירת כלים אמיתית.
וזה הרגיש טוב. ואני לא ראיתי בכך שום בעיה ואני לא רואה בכך שום בעיה עד עצם היום הזה. הציונים שלי היה דבר שלהם היה אכפת ממנו. לא לי. זה היה המשחק שלהם. לא המשחק שלי. וזה הרגיש טוב שלא לקחת חלק במשחק שלהם יותר. זה הרגיש טוב שלא לטרוח אפילו לא את הטרחה המינימאלית שטרחתי קודם לכן. זה הרגיש טוב לדעת את התשובות הנכונות ולענות בכוונה את התשובות הלא נכונות. זה הרגיש טוב להיכשל. זה הרגיש ממש טוב. זה הרגיש יותר טוב מאשר ממש טוב. זה הרגיש כמו צדק. זה הרגיש כמו נקמה.
נקמה על זה שהיה להם אכפת מהדברים שלהם היה אכפת מהם, במקום שיהיה אכפת להם מהדברים שלי אכפת מהם. נקמה על זה שהיה אכפת להם מהציונים שלי במקום שיהיה אכפת להם ממני. נקמה על התקציבים הנמוכים שהושקעו בי, על המורים ברמה הנמוכה שהוקצו לי. ומעל הכול, נקמה על זה שהם ראו ישר דרכי. נקמה על כמה בלתי נראה הייתי עבורם, שאפילו עם אינטלקט וכישרונות שעל-ידם האינטלקט והכישרונות של לאונרדו דה וינצ'י מחווירים, עדיין פוספסתי לחלוטין, או כפי מה שפעם התוודתה בפניי אחת ממורות בית-הספר, "אנחנו לא רואים אתכם ממטר". אאוץ'. טוב, נו, לפחות היא לא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה לי שמטומטם כמוני היא לא ראתה בחיים שלה, כפי מה שאמרה לי המורה למדעים.
וזה הרגיש טוב, לא להיות פיון על הלוח שלהם.
וזה הרגיש טוב, לא להסכים לשחק במשחק שלהם, אם הם לא משחקים במשחק שלי.
וזה הרגיש טוב, לא לראות אותם אם הם לא רואים אותי.
וזה הרגיש טוב. זה הרגיש ממש טוב. זה הרגיש הכי טוב בעולם.
זה היה ה"לכו להזדיין" הכי טוב שהייתי יכול לקרוא לעברם.
זאת הייתה האצבע המשולשת הכי גדולה שיכולתי להניף אל מול פרצופם.
לכו.
תזדיינו.
אלף.
פעם.
בני.
זונות.
מזדיינים.
חיבוקים ונשיקות,
חיבוקים ונשיקות,
מאור.
וזה גרם לי להרגיש טוב.
וזה עשה אותי מאושר.
הרגשתי כאילו שאני חיכיתי להתפוצץ במשך כל-כך הרבה זמן, ושאני לא יודע למה חיכיתי כל-כך הרבה, ושסוף-סוף התפוצצתי, ושזה הרגיש הכי טוב, נכון וטהור שזה היה יכול להיות.
הרגשתי כאילו אני שורף את העולם וכאילו שאני עצמי נתפסתי באש ועליתי בלהבות. אבל זה היה בסדר, כי הם נשרפו איתי.
האמת היא שהדבר כבר הוסבר מספר פעמים בעבר, אבל נראה שהבלבול בנושא נמשך, כי נראה שלא כולם שמעו את הסיפור האמיתי, או זוכרים את הסיפור האמיתי, ולכן החלטתי לפתוח שרשור ייעודי בנושא.
לונג סטורי שורט, הסיפור האמיתי של מה שקרה הוא שהכשלתי את עצמי במכוון במחצית ב' של כיתה ט' בשביל להגיע לכיתת המתקשים בשלושת השנים הבאות על-מנת לעשות מחקר על הלמידה של התלמידים המתקשים (הרי לעשות מחקר על אלו שלומדים טוב ונכון, בזה כבר יש פחות טעם)
בפועל ובמחצית שלפני כן, במחצית א' של כיתה ט', עם הציונים שהגעתי אליהם ועם התעודה שקיבלתי, ההתלבטות באותו הזמן הייתה האם בשנה הבאה לשבץ אותי אל הכיתה המדעית או להקפיץ אותי כיתה, בצורה דומה-משהו לאמא שלי, שהוצע לה בזמנו לקפוץ שתי כיתות, אז הצעות לקפיצת כיתות היא דבר שאנחנו מורגלים בו אצלנו במשפחה
ואז כאמור קיבלתי את הרעיון למחקר ההוא שרציתי לעשות
היה אפשר לחשוב שאחשוב פעמיים לפני הצורה שבה חירבתי בכוונה תחילה את כל התעודה של מחצית ב' של כיתה ט' ובכך שיבצתי את עצמי, הכול לפי התוכנית, לכיתת המתקשים בשלושת השנים הבאות, אבל מכיוון שההבדל העיקרי הוא לא בין כיתות אלא בין בתי-ספר, ומכיוון שבית-הספר, הצוות החינוכי ומשרד החינוך כבר הפילו את הכדור כאשר נכשלו לזהות אותי בתור ילד הפלא הגאון שהייתי ונכשלו לשבץ אותי בבית-ספר למחוננים המותאם לצרכיי, זה לא באמת שינה או עתיד היה לשנות איזשהו משהו האם בשלושת השנים האחרונות לחוק לימודיו, הגאון עצום המימדים מאור פז, האדם החכם ביותר בהיסטוריה, ילמד בכיתת מתקשים בבית-ספר רגיל, כיתה עיונית (רגילה) בבית-ספר רגיל, או כיתה מדעית בבית-ספר רגיל.
מכיוון שההבדל העיקרי הוא בין בתי-ספר ולא כיתות, ברגע שלא שובצתי אל תוך בית-הספר הנכון, משרד החינוך כבר פישל קולוסאלית, ומאותה הנקודה ואילך שום דבר לא באמת שינה יותר
אז אם עלה לי רעיון לאיזשהו מחקר מעניין ופורץ דרך, ועלה לי רעיון לאיזושהי תועלת שניתן להפיק מתוך השיבוץ הלא נכון הזה שלי לבית-ספר הלא נכון, למה לא ללכת על זה, בעצם?
ולכן הסיפור האמיתי ומה שבאמת קרה הוא שהחרבתי את התעודה של מחצית ב' של כיתה ט' במו שתי ידיי בשביל מחקר על למידתם של התלמידים המתקשים.
חוץ מאשר העניין של המחקר, היו גם שני בונוסים, אבל בונוס, לעשייתו של דבר, הוא לא סיבה לעשייתו של דבר, כך שללא הסיבה האמיתית והמהותית, לא הייתי עושה את מה שעשיתי, על בסיס שני הבונוסים הנוספים שהיו למעשיי בלבד.
זה פשוט שהיו גם בונוסים, וגם הם היו תועלת נחמדה נוספת ממעשיי וגם עליהם אפשר וראוי לדבר.
הבונוס הראשון למעשיי היה שראשית כל, בכך שדאגתי לכך שישבצו אותי בין כיתות י' ל-י"ב לכיתת התלמידים המתקשים של השכבה שלי, כך למעשה דאגתי לכך שישבצו אותי באותה כיתה ביחד עם התלמידה הכי לוהטת בשכבה שלי, שהייתה תלמידה מתקשה אמיתית ואותנטית ששנה אחר שנה שובצה בקביעות לכיתת התלמידים המתקשים של השכבה שלנו, שבואו נהיה כנים זה עם זה, למרות שאילו זה היה רק זה, לא הייתי עושה את מה שעשיתי, זה עדיין היה בונוס די מתוק
הבונוס השני למעשיי היה שזה פשוט הרגיש טוב, שלא לקחת חלק במשחק שלהם יותר. המורים. אמנם זה נכון שהאמת היא שמעולם לא כל-כך למדתי או השקעתי ושכאשר קיבלתי ציונים גבוהים, מה שקרה לא מעט, קיבלתי אותם ללא כל טרחה, למידה או מאמץ, ככה שלא באמת ממש אפשר להגיד שבאמת היה איזשהו זמן מלכתחילה שבאמת-באמת ממש אי-פעם לקחתי חלק במשחק הטיפשי והכל-כך לא מעניין הזה של הלימודים בבית-ספר והציונים וכל זה, אבל כאשר חירבתי את התעודה של מחצית ב' של כיתה ט', זאת כבר באמת הייתה שבירת כלים אמיתית.
וזה הרגיש טוב. ואני לא ראיתי בכך שום בעיה ואני לא רואה בכך שום בעיה עד עצם היום הזה. הציונים שלי היה דבר שלהם היה אכפת ממנו. לא לי. זה היה המשחק שלהם. לא המשחק שלי. וזה הרגיש טוב שלא לקחת חלק במשחק שלהם יותר. זה הרגיש טוב שלא לטרוח אפילו לא את הטרחה המינימאלית שטרחתי קודם לכן. זה הרגיש טוב לדעת את התשובות הנכונות ולענות בכוונה את התשובות הלא נכונות. זה הרגיש טוב להיכשל. זה הרגיש ממש טוב. זה הרגיש יותר טוב מאשר ממש טוב. זה הרגיש כמו צדק. זה הרגיש כמו נקמה.
נקמה על זה שהיה להם אכפת מהדברים שלהם היה אכפת מהם, במקום שיהיה אכפת להם מהדברים שלי אכפת מהם. נקמה על זה שהיה אכפת להם מהציונים שלי במקום שיהיה אכפת להם ממני. נקמה על התקציבים הנמוכים שהושקעו בי, על המורים ברמה הנמוכה שהוקצו לי. ומעל הכול, נקמה על זה שהם ראו ישר דרכי. נקמה על כמה בלתי נראה הייתי עבורם, שאפילו עם אינטלקט וכישרונות שעל-ידם האינטלקט והכישרונות של לאונרדו דה וינצ'י מחווירים, עדיין פוספסתי לחלוטין, או כפי מה שפעם התוודתה בפניי אחת ממורות בית-הספר, "אנחנו לא רואים אתכם ממטר". אאוץ'. טוב, נו, לפחות היא לא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה לי שמטומטם כמוני היא לא ראתה בחיים שלה, כפי מה שאמרה לי המורה למדעים.
וזה הרגיש טוב, לא להיות פיון על הלוח שלהם.
וזה הרגיש טוב, לא להסכים לשחק במשחק שלהם, אם הם לא משחקים במשחק שלי.
וזה הרגיש טוב, לא לראות אותם אם הם לא רואים אותי.
וזה הרגיש טוב. זה הרגיש ממש טוב. זה הרגיש הכי טוב בעולם.
זה היה ה"לכו להזדיין" הכי טוב שהייתי יכול לקרוא לעברם.
זאת הייתה האצבע המשולשת הכי גדולה שיכולתי להניף אל מול פרצופם.
לכו.
תזדיינו.
אלף.
פעם.
בני.
זונות.
מזדיינים.
חיבוקים ונשיקות,
חיבוקים ונשיקות,
מאור.
וזה גרם לי להרגיש טוב.
וזה עשה אותי מאושר.
הרגשתי כאילו שאני חיכיתי להתפוצץ במשך כל-כך הרבה זמן, ושאני לא יודע למה חיכיתי כל-כך הרבה, ושסוף-סוף התפוצצתי, ושזה הרגיש הכי טוב, נכון וטהור שזה היה יכול להיות.
הרגשתי כאילו אני שורף את העולם וכאילו שאני עצמי נתפסתי באש ועליתי בלהבות. אבל זה היה בסדר, כי הם נשרפו איתי.
