יערה אלרואי1
New member
אחת, אחת שתיים, נסיון
טוב, אז זו בהחלט התחלה. יש לי המשך, אבל אני חושבת שכדאי לעשות לו שיפור לפני שאני אפרסם אותו כאן לביקורת. ליליאן צפתה בנחל הזהוב, שהבריק לאור קרני השמש החמימות. הוא גלש במורד ההר, יוצר מפלים קטנים שהבריחו את דגיגי הנימף. עצים גדולים, כבירים, הצלו על הנחל ועל גופה העייף של ליליאן. היא התיישבה על סלע גדול, וגמעה מהמים בצימאון. הנחל שיקף את השמים הכחולים שהתפרסו מעליה, ואת צמרות העצים הזקנים שהתנופפו ברוח. אחרי ששטפה את פניה מהרפש והדם, נשכבה על הדשא הרך והפכה בדעתה את אשר עליה לעשות. הבריחה מפונדק "קדרת הכסף" הוא דבר שקשה היה לעשותו, ועלה במחיר של דם רב- יהיה לה קשה להסתדר לבדה בדרכים ללא עזרתו וויליאם, שכיר חרבה. אך הוא בגד בה. מה יכלה לעשות? היא תאלץ למצוא שכיר חרב אחר, נאמן יותר, אולי אביר. אבירים לא מפרים שבועת אמונים לאדונם. החדפוטים, שגילו את תוכניתה של ליליאן לצאת ולחפש את ביצתו של דרקון הזהב, מיהרו לעצור אותה בטרם תספיק לצאת ולמסעה, ולהפיץ את השמועה על דרקון הזהב. הם ידעו, כמובן, שהוא קיים, וגם ידעו שיינחלו מפלה גדולה אם הוא יתגלה- הוא התגלמות הכוח הטוב שיוכל להביס אותם, הוא ורק הוא. לליליאן, שלא הייתה מרוצה מנפילתה של העיר לטוויק לשלטון החדפוטים, ניסתה להסיט את התושבים לפרוץ במרד, אך נראה שהתושבים נהנים מחיי החופש שניתנו להם. החדפוטים, בניגוד לראש העיירה, פתחו את הגבולות בין הארצות, ונתנו לכל מפלצות ההרים לגלוש לעיר ולבקר בפונדקים, שהתמלאו בסחר נורא בנשים. ליליאן אפילו נתקלה בנסיון חטיפתה, אך התוקף לא ידע שלליליאן יש כל כך הרבה ידע בתחום הלחימה, ועוד לפני שהספיק לשלוף את חרבו היה ראשו מתגלגל בכניסה למסבאה. וכך, לפני שתמצא את ראשה שלה מתגלגל, ברחה ליליאן מלטוויק ומיהרה למצוא מפלט בגבעות. אבל היא לא ידעה שוויליאם, שכיר החרב שכל כך אהבה, הלשין עליה למשמר החדפוטים, ואלו פתחו בהתקפה- וויליאם הנפוח בראשם. והוא גם זכה להיות הראשון ששופד על חרבה של ליליאן. היא הודתה לאביה המנוח שלימד אותה את כל טכניקות הקרב כשנלחמה בשלושה חדפוטים בו-זמנית, הולמת בהם בפראות והודפת אותם לאגם. רק אחרי שחיסלה שבעה מהם, סוף כל סוף היה בידה להימלט מזירת הקרב, ולשנות את כיוון בריחתה להרי הנמל, שם חשבה להפיץ את השמועה על ביצת דרקון הזהב בסתר, מאחורי גבם של החדפוטים. ועכשיו היא הגיעה למקום הזה, שהופיע במפתה כלב ליבו של יער לילכסף. אם הבינה נכון, במרחק תשע עשרה קילומטרים ממנה ישנה עיירה בשם סלביס, שידועה לשימצה כעיר הרכילויות. שם היא וודאי תוכל לשמוע על כל שהתרחש מאז שעזבה את לטוויק, עיר מולדתה. היא קמה ממקומה, והסירה בתנועה עצבנית את הדשא שנדבק לבגדיה. אחרי שמילאה את נאד המים שלה במי הנחל וציחצחה את שריונה העקוב מדם, נשקה ליליאן לקמע המזל שעל צווארה וצעדה אל תוך היער החשוך בצעד איתן. הרבה אנשים אמרו לי להוסיף תיאור לחדפוטים, אבל אני חשבתי להשאיר את זה כך, ולתת את התיאור בקרב מאוחר יותר. דעה שלכם? תודה. יערה
טוב, אז זו בהחלט התחלה. יש לי המשך, אבל אני חושבת שכדאי לעשות לו שיפור לפני שאני אפרסם אותו כאן לביקורת. ליליאן צפתה בנחל הזהוב, שהבריק לאור קרני השמש החמימות. הוא גלש במורד ההר, יוצר מפלים קטנים שהבריחו את דגיגי הנימף. עצים גדולים, כבירים, הצלו על הנחל ועל גופה העייף של ליליאן. היא התיישבה על סלע גדול, וגמעה מהמים בצימאון. הנחל שיקף את השמים הכחולים שהתפרסו מעליה, ואת צמרות העצים הזקנים שהתנופפו ברוח. אחרי ששטפה את פניה מהרפש והדם, נשכבה על הדשא הרך והפכה בדעתה את אשר עליה לעשות. הבריחה מפונדק "קדרת הכסף" הוא דבר שקשה היה לעשותו, ועלה במחיר של דם רב- יהיה לה קשה להסתדר לבדה בדרכים ללא עזרתו וויליאם, שכיר חרבה. אך הוא בגד בה. מה יכלה לעשות? היא תאלץ למצוא שכיר חרב אחר, נאמן יותר, אולי אביר. אבירים לא מפרים שבועת אמונים לאדונם. החדפוטים, שגילו את תוכניתה של ליליאן לצאת ולחפש את ביצתו של דרקון הזהב, מיהרו לעצור אותה בטרם תספיק לצאת ולמסעה, ולהפיץ את השמועה על דרקון הזהב. הם ידעו, כמובן, שהוא קיים, וגם ידעו שיינחלו מפלה גדולה אם הוא יתגלה- הוא התגלמות הכוח הטוב שיוכל להביס אותם, הוא ורק הוא. לליליאן, שלא הייתה מרוצה מנפילתה של העיר לטוויק לשלטון החדפוטים, ניסתה להסיט את התושבים לפרוץ במרד, אך נראה שהתושבים נהנים מחיי החופש שניתנו להם. החדפוטים, בניגוד לראש העיירה, פתחו את הגבולות בין הארצות, ונתנו לכל מפלצות ההרים לגלוש לעיר ולבקר בפונדקים, שהתמלאו בסחר נורא בנשים. ליליאן אפילו נתקלה בנסיון חטיפתה, אך התוקף לא ידע שלליליאן יש כל כך הרבה ידע בתחום הלחימה, ועוד לפני שהספיק לשלוף את חרבו היה ראשו מתגלגל בכניסה למסבאה. וכך, לפני שתמצא את ראשה שלה מתגלגל, ברחה ליליאן מלטוויק ומיהרה למצוא מפלט בגבעות. אבל היא לא ידעה שוויליאם, שכיר החרב שכל כך אהבה, הלשין עליה למשמר החדפוטים, ואלו פתחו בהתקפה- וויליאם הנפוח בראשם. והוא גם זכה להיות הראשון ששופד על חרבה של ליליאן. היא הודתה לאביה המנוח שלימד אותה את כל טכניקות הקרב כשנלחמה בשלושה חדפוטים בו-זמנית, הולמת בהם בפראות והודפת אותם לאגם. רק אחרי שחיסלה שבעה מהם, סוף כל סוף היה בידה להימלט מזירת הקרב, ולשנות את כיוון בריחתה להרי הנמל, שם חשבה להפיץ את השמועה על ביצת דרקון הזהב בסתר, מאחורי גבם של החדפוטים. ועכשיו היא הגיעה למקום הזה, שהופיע במפתה כלב ליבו של יער לילכסף. אם הבינה נכון, במרחק תשע עשרה קילומטרים ממנה ישנה עיירה בשם סלביס, שידועה לשימצה כעיר הרכילויות. שם היא וודאי תוכל לשמוע על כל שהתרחש מאז שעזבה את לטוויק, עיר מולדתה. היא קמה ממקומה, והסירה בתנועה עצבנית את הדשא שנדבק לבגדיה. אחרי שמילאה את נאד המים שלה במי הנחל וציחצחה את שריונה העקוב מדם, נשקה ליליאן לקמע המזל שעל צווארה וצעדה אל תוך היער החשוך בצעד איתן. הרבה אנשים אמרו לי להוסיף תיאור לחדפוטים, אבל אני חשבתי להשאיר את זה כך, ולתת את התיאור בקרב מאוחר יותר. דעה שלכם? תודה. יערה
אולי כדי שבמקום לכתוב את ההמשך תתחילי דווקא מלחזור אחורה? אל תספרי לנו שהעיר נכבשה, תראי לנו. אל תספרי על זה שמנסים לאנוס אותה, תראי, תראי אותה נלחמת. תראי את התגובה שלה כאשר ווילים בוגד בה, ואת התחושה שלה כאשר נאלצה להורגו. בזמן עבר זה סתם ערמת פרטים יבשה, תהפכי את זה לסיפור 
