אחרי

[הדבורה מאיה]

אחרי

חזרתי מהלוויה. אני לא יודעת איך אוכל לתאר את מה שהיה זה היה יותר גרוע ממה שחשבתי אפילו. המון אנשים נאספו שם, מחבקים את המשפחה ואומרים מה שצריך להגיד אבל פתאום, אני ראיתי את אלן שלי שם, על אלונקה, עטוף כולו בלבן. לא יכולתי לראות את הפנים היפות שלו, לא יכולתי לראות את החיוך והצחוק המוכר כל כך. והרבי מתחיל להתפלל, וכולנו בוכים, ואני כל כך רציתי לרוץ אליו ולחבק אותו חזק חזק להעטוף אותו בכל האהבה שלי, שתשמור עליו מכל רע. ולא נתנו לי. לא יכלתי אפילו לגעת בו, באלן שלי. ואז הלכנו כולנו אחרי האלונקה, ואני התפללתי כל הזמן שלא נגיע, שרק לא נגיע לבור ההוא. אבל בסוף הגענו. ושמו את אלן שלי בבור ואני רציתי כל כך לצעוק להם שלא, שלא יכניסו אותו לשם כי הנה, הוא כבר קם ואומר לכולם ``עבדתי עליכם``. אבל הוא לא קם. ולי לא יצאו מילים מהפה. פשוט נאלמתי דום. ואז שמו מעליו לבנים, ואני כבר רציתי לרוץ ולעצור אותם, כי לא הצלחתי לדבר, אבל גם הרגליים לא זזו. והם גמרו לשים עליו את הלבנים, והתחילו לשפוך עליו אדמה. ואלן שלי, שם עמוק מתחת ללבנים, לא אמר מילה. לא צעק ``תפסיקו כבר``, לא עשה כלום כדי לעצור אותם. והם גמרו לשפוך את האדמה, ופתאום חשבתי שהוא לא יוכל לנשום. ואז אני לא הצלחתי לנשום, פשוט לא היה לי אויר. ולא יכלתי לעשות כלום. נתתי להם לקבור אותו מתחת ללבנים ואדמה, ולכסות את הכל בפרחים כשהוא בכלל אלרגי לפרחים. ובסוף גם עזבתי אותו שם לבד. לבד בחושך הזה. ומאז....אני לא יודעת מה קורה לי. הורדתי את משקפי השמש הכהות, ואני עדיין רואה הכל שחור. לא יכולה לדבר...לא מרגישה כלום. כאילו אני שם באדמה ולא הוא. כאילו חלק ענק ממני שם קבור איתו. ואני נותרתי עם חור ענק בתוכי. הגעתי הביתה, הדלקתי את הנרות, סידרתי פרחים לבנים ליד התמונות שלו ושמתי יחד את שתי הבובות שהוא הכין לי פעם מגבס, אחת בשבילי ואחת בשבילו. ועכשיו...שתיהן עומדות פה אצלי אחת ליד השניה. והבושם שלו...שאריח את הריח ולא אשכח. לעולם לא אשכח. וזהו. הוא שם באדמה, ואני פה... הלוואי והיו מכניסים אותי איתו. אלוהים....בכמה נסיונות אתה מעמיד אותי? לא הספיקו כל השנים הללו? לא הספיקה הבדידות שליוותה אותי כל אותן שנים? והיאוש....והכאב? עד שסוף סוף התחלתי לחיות לי...היית חייב לקחת גם אותו? למה? במה הוא פשע? אם אתה רוצה להעניש אותי אז תעניש, אבל למה אותו? למה?

 

[irka]

למאיקה מאירה

שלחתי לך מיכתב בדואר אלקטרוני כי לא הצלחתי קודם דרך פורום. אני אתקשר אליך יותר מאוחר אם אפשר. חיבוק חזק מאירקה. תיהייותחיי ואני יודעת כמה זה קשה היום.

 

[מבולבלת***]

למאיה

את לא מכירה אותי, אבל אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך. אני קוראת את ההודעות שלך בקביעות וכל כך מזדהה. המאבק התמידי להישאר בחוץ, לא לשקוע, למרות שלפעמים המחלקה הסגורה נראית כמו הפיתרון הקל והנוח. הדברים שכתבת עזרו לי להבין שאני לא רוצה להגיע לשם. אני קוראת עכשיו את הדברים האלה ובוכה. הצטבר לי גוש בגרון וכל היום אני לא יכולה לעשות כלום רק לחשוב כמה החיים אכזריים. זה מוזר כי בשבילי זה משהו שכתוב, ובכל זאת.... אל תחשבי לרגע אחד שזה בגלל משהו שאת עשית! אם קורים דברים כאלה זה בגלל שבאמת אין מי שמקשיב וזה איכפת לו. רק לאנשים איכפת. אנשים אוהבים אותך, ואנשים כואבים את כאבך, לצערנו הם לא יכולים לעשות יותר מזה אבל תני לעצמך להיתמך. תני לכאב לשטוף, יש אנשים שמוכנים להכיל אותו, לא תהיי לבד. אוהבת אותך ובוכה, מיכל

 

[הדבורה מאיה]

אלן שלי

רציתי לספר לך שחזרתי עכשיו מהבית של ההורים והיו שם השניצלים שכל כך אהבת.. כל האחים שלי היו, גם אייל, החייל. וסבא וסבתא. ורק אתה לא היית שם איתנו. ועם כל כמה שהחדר היה מלא.... הוא היה ריק. אז לא יכלתי לסבול את זה וברחתי לכאן, לחדר שלנו..... אבל גם הוא ריק. והמיטה הגדולה...ריקה. והתיק הגדול שלך, עם כל הבלאגן שתמיד היה בתוכו.... איננו. הריצפה...איפה שתמיד זרקת אותו...כאילו מחכה למשהו שלא יבוא יותר. היום ישבת יבחדר שלך...וחשבתי וניזכרתי... בכל כך הרבה דברים קטנים. רק תדע שהבאתי את הבובה שלך...הארנב המצחיק הזה. והנחתי אותו ליד שלי. ליד הנר שלך. וגם את האפטרשיב הבאתי...לזכור תמיד את הריח. ואני שומעת עכשו ברקע את השיר שלנו השיר שכל כך אהבת... ``לכל אחד יש את האחת שלו...שתסגור איתו מעגל, לכל אחת יש את האחד שלה שיבוא ויפול בגורל....`` ואתה נפלת בגורל. ואני..בלעדיך חצי בן-אדם. בלעדייך...בעצם כלום. ואני לא מפסיקה לבכות יחד עם השיר... אוהבת אותך כל כך נשמה מתוקה שלי. מרגישה ריקה כל כך.... כמו חצי בן-אדם. כמו כלום. מקווה שטוב לך שם למעלה... רק אל תשכח שאני אוהבת אותך. ותמיד אוהב. תמיד.