אחרי שנים רבות בגלות...
או שפשוט לא היו לי בעיות רציניות ששוות התייחסות, חזרתי אל אחד מהפורומים היותר אהובים עליי (חנופה לשם מחילה..) לספר על בעיה בעייתית, שאני בטוחה שכל מתבגר ומתבגרת עוברים להם בימי חייהם, הבעיה היא שאני כבר לא מחשיבה את עצמי כ"מתבגרת" אלא כ"בוגרת", ואני בהחלט חושבת שאני יותר בוגרת מרוב בני גילי, לכן הטענה הקודמת אינה חלה עליי.. בעיות הורים. למי אין בעיות הורים? לא מכירה חיה כזו.. ההורים שלי ממש ממש ממש ממש עולים לי על העצבים בזמן האחרון, ורוב השיחות בינינו מתנהלות בצעקות וצרחות אחד על השני, אפילו על השטות הכי קטנה. שתבינו, ההורים שלי הם הורים נפלאים. לא מכים, לא מקללים (בד"כ), לא יורדים, עושים טעויות כמו כל הורה רגיל.. הייחוד שלהם הוא שאני הבת הבכורה שלהם, ואיתי הם עשו את הטעויות האפשריות.. מאז שאני וחבר שלי התחלתי לצאת הם התחילו לרדת עליי די חזק. בהתחלה זה היה שאני לא משקיעה בלימודים, ונותנת לחבר להשפיע עליי כך שאני מזלזלת.. מה שלא היה נכון, ואם היה זילזול מצידי זה היה רק מהכיוון שלי, שנמאס לי להשקיע, ושאני משועממת, ולא מהכיוון שלו, כי הוא היה מאוד מאוד תומך תמיד, והיה מוכן לעשות הכל כדי שאני אלמד ואשקיע (חבר חלומי).. מאז היו לנו עוד וויכוחים בנושא החבר: למה את ישנה אצלו, למה אתם יוצאים עד 4 בבוקר, למה את רואה אותו כל-כך הרבה פעמים בשבוע, למה את לא נמצאת יותר בבית ויותר אצלו, למה זה ניראה כאילו עברת לגור אצלו וכו´ וכו´.. דיברתי על כך עם אבא שלי, שהיה המקור לצרחות, והוא הסביר לי שהוא מתגעגע אליי, ושהוא פשוט רוצה לראות אותי יותר בבית. הפנמתי, והראתי אליו יותר חיבה, וחזרתי לדבר איתו כל פעם, ולשתף אותו במה שהולך בחיים שלי, ונסעתי איתו, וכל מיני כאלה לשפר את היחסים בינינו. אבל הצרחות חזרו. נגמרו הלימודים, עשיתי את כל הבגרויות, אז על מה יש להם לצרוח עכשיו? על כך ששוב אני יוצאת הרבה- למה את יוצאת כל ערב, למה את נוסעת עם ידידים של חברה שלך שאנחנו לא יודעים איך הם נוהגים, למה את לא עובדת (כי חיפשתי ולא מצאתי), למה את לא מחפשת (אבל חיפשתי!)- לא מספיק חיפשת! בקיצור, הם תמיד מוצאים על מה לרדת עליי ולצעוק עליי, והם לא מבינים שבכך שהם עושים את זה הם רק מורידים לי את הבטחון העצמי, שגם ככה לא הכי הכי גבוה בעולם.. חבר שלי ייעץ לי לשבת ולדבר איתם. אבל זה פשוט ניראה לי בלתי אפשרי. אמא שלי מביאה לי היום ביציאה הכי מפגרת- "מאז שאת יוצאת עם החבר שלך את מתנהגת בצורה מגעילה", ואני מסבירה לה שהיא משתמשת בו כתירוץ בשביל להתחמק מאחריות על ההתנהגות הבלתי הגיונית שלהם, והיא לא מקשיבה היא ממשיכה לטעון את אותו משפט שוב ושוב, ואני גם טוענת בפניה שהיא סתם מתחמקת מאחריות, וההתנהגות שלי מעולם לא השתנתה, זה הם ששינו את היחס שלהם כלפיי, והם אלה שבוחרים להתייחס לאדם הנוסף בחיי כאל מטרד.. אז בקיצור, מה לעשות? ואם כן לדבר איתם, מה להגיד להם בדיוק שיפסיקו להתייחס אליי כמו אל ילדה בת 12, שיבינו שאני עצמאית לגמרי, ושהם לא יכולים לשלוט על חיי, וכל מה שהם עושים רק מרחיק אותי מהם וגורם לי לתסכול ועצבים..
או שפשוט לא היו לי בעיות רציניות ששוות התייחסות, חזרתי אל אחד מהפורומים היותר אהובים עליי (חנופה לשם מחילה..) לספר על בעיה בעייתית, שאני בטוחה שכל מתבגר ומתבגרת עוברים להם בימי חייהם, הבעיה היא שאני כבר לא מחשיבה את עצמי כ"מתבגרת" אלא כ"בוגרת", ואני בהחלט חושבת שאני יותר בוגרת מרוב בני גילי, לכן הטענה הקודמת אינה חלה עליי.. בעיות הורים. למי אין בעיות הורים? לא מכירה חיה כזו.. ההורים שלי ממש ממש ממש ממש עולים לי על העצבים בזמן האחרון, ורוב השיחות בינינו מתנהלות בצעקות וצרחות אחד על השני, אפילו על השטות הכי קטנה. שתבינו, ההורים שלי הם הורים נפלאים. לא מכים, לא מקללים (בד"כ), לא יורדים, עושים טעויות כמו כל הורה רגיל.. הייחוד שלהם הוא שאני הבת הבכורה שלהם, ואיתי הם עשו את הטעויות האפשריות.. מאז שאני וחבר שלי התחלתי לצאת הם התחילו לרדת עליי די חזק. בהתחלה זה היה שאני לא משקיעה בלימודים, ונותנת לחבר להשפיע עליי כך שאני מזלזלת.. מה שלא היה נכון, ואם היה זילזול מצידי זה היה רק מהכיוון שלי, שנמאס לי להשקיע, ושאני משועממת, ולא מהכיוון שלו, כי הוא היה מאוד מאוד תומך תמיד, והיה מוכן לעשות הכל כדי שאני אלמד ואשקיע (חבר חלומי).. מאז היו לנו עוד וויכוחים בנושא החבר: למה את ישנה אצלו, למה אתם יוצאים עד 4 בבוקר, למה את רואה אותו כל-כך הרבה פעמים בשבוע, למה את לא נמצאת יותר בבית ויותר אצלו, למה זה ניראה כאילו עברת לגור אצלו וכו´ וכו´.. דיברתי על כך עם אבא שלי, שהיה המקור לצרחות, והוא הסביר לי שהוא מתגעגע אליי, ושהוא פשוט רוצה לראות אותי יותר בבית. הפנמתי, והראתי אליו יותר חיבה, וחזרתי לדבר איתו כל פעם, ולשתף אותו במה שהולך בחיים שלי, ונסעתי איתו, וכל מיני כאלה לשפר את היחסים בינינו. אבל הצרחות חזרו. נגמרו הלימודים, עשיתי את כל הבגרויות, אז על מה יש להם לצרוח עכשיו? על כך ששוב אני יוצאת הרבה- למה את יוצאת כל ערב, למה את נוסעת עם ידידים של חברה שלך שאנחנו לא יודעים איך הם נוהגים, למה את לא עובדת (כי חיפשתי ולא מצאתי), למה את לא מחפשת (אבל חיפשתי!)- לא מספיק חיפשת! בקיצור, הם תמיד מוצאים על מה לרדת עליי ולצעוק עליי, והם לא מבינים שבכך שהם עושים את זה הם רק מורידים לי את הבטחון העצמי, שגם ככה לא הכי הכי גבוה בעולם.. חבר שלי ייעץ לי לשבת ולדבר איתם. אבל זה פשוט ניראה לי בלתי אפשרי. אמא שלי מביאה לי היום ביציאה הכי מפגרת- "מאז שאת יוצאת עם החבר שלך את מתנהגת בצורה מגעילה", ואני מסבירה לה שהיא משתמשת בו כתירוץ בשביל להתחמק מאחריות על ההתנהגות הבלתי הגיונית שלהם, והיא לא מקשיבה היא ממשיכה לטעון את אותו משפט שוב ושוב, ואני גם טוענת בפניה שהיא סתם מתחמקת מאחריות, וההתנהגות שלי מעולם לא השתנתה, זה הם ששינו את היחס שלהם כלפיי, והם אלה שבוחרים להתייחס לאדם הנוסף בחיי כאל מטרד.. אז בקיצור, מה לעשות? ואם כן לדבר איתם, מה להגיד להם בדיוק שיפסיקו להתייחס אליי כמו אל ילדה בת 12, שיבינו שאני עצמאית לגמרי, ושהם לא יכולים לשלוט על חיי, וכל מה שהם עושים רק מרחיק אותי מהם וגורם לי לתסכול ועצבים..