"אחרי עשרים שנה"

[Blomberg 8]

"אחרי עשרים שנה"

שלום לכם. "סיפורם של שירלי ובולי מתל אביב" עומד להתחיל, אלא שעלי להקדים הבהרה והתנצלות קטנה, לכל אלה שהתלוננו על ההמשכיות המרגיזה בסיפור הקודם שלי "ליל פורים" שהתפרסם כאן לפני כחודשיים: היות ואני גולש מסלולרי, שבו מספר התוים להודעה - מוגבל, לא אוכל לכתוב לכם את הסיפור כולו בהודעה אחת. הסיפור יחולק אפוא למספר פרקים משורשרים, שאקליד לכם כל אחד לחוד. אנא לא לאבד סבלנות, עד סוף הסיפור. קריאה מהנה. שלכם - בלומברג.

 

[Blomberg 8]

פרק א` - רעם ביום בהיר.

היה זה יום ללא תוכנית מוגדרת. בלי סיבה ידועה, גררו אותי רגלי לקניון הירושלמי, לא התעניינתי בחנויות המוכרות, קניתי פחית קולה והתיישבתי סתם. * "בולי? זה אתה?" - כף יד עדינה הונחה פתאום על כתפי, הקול הנשי הלוחש מאחורי היה שקט וחמים. מי זו אמורה להיות? הספקתי להשתומם טרם סובבתי את ראשי, אכן, בולי, זה כינוי החיבה שהיה לי בילדותי, אבל מי זוכר... הסתובבתי, לפני עמדה בחורה יפהפיה, חטובה, שיער בלונדיני ארוך גולש על כתפיה בסגנון אירופאי, היא נראית בת גילי - כעשרים ומשהו. "מי את?" שאלתי בחשדנות מה, כמי שבטוח שקרתה פה טעות. להפתעתי היא לא נבהלה: "תאמץ ת`זיכרון..." היא מתעללת בי בחיוך ענוג, ידעתי שזו לא טעות, אם היא פנתה אלי כ"בולי" - איכשהו היא אמורה להכיר אותי משנות ילדות. ניסיתי לשחזר, חברה ביסודי? קרובת משפחה? במקביל סקרתי את מראיה, בחנתי את פניה, אהממ... הפעמונים החלו לצלצל אי שם, יש בה משהו מוכר, ברור. אבל מי? מה? מו...

 

[Blomberg 8]

המשך

היא הושיטה את ידה אלי, אחזתי בה קלות, ככה בקצה האצבעות, חשבתי מבוכה לא קטנה. "אני לא מאמינה, אתה לא מזהה?" שואלת במתיקות, ואני מתחיל לגרד את הראש באי נוחות, כמו מחשב מאובק שמנסה לדלות משהו ממצולות הזיכרון המיושן שלו. אני מסתכל עליה, המשהו שבה מוכר מאוד, כעת אני בטוח, אבל מי... מההה??? האסימון נפל באחת: שירלי!!! זו את! הלב שלי החסיר פעימה, חשתי שאני עומד להתעלף, "אני לא מאמין - שירלי?!" עצמתי את עיני חזק ונשכתי את שפתי, "מאיפה צצת פתאום?". אוי, אני לא מאמין למה שקורה פה, לא. אני לא יכול לעכל את הפצצה שנחתה לי על הראש ככה בהפתעה מוגזמת, זה גדול עלי. גדול מדי.

 

[Blomberg 8]

פרק ב` - קצת היסטוריה

שירלי היתה חברה שלי מילדות, כשעוד גרנו בתל אביב, היא היתה "הבת של השכנים" גם במובן הפשוט של ההגדרה. כשהיינו פעוטים כבר שיחקנו יחד אצל המטפלת. כשהיינו בני 5 כבר בילינו יחד, וכשהיינו בני 7 כבר... אהבנו. אלא שבתקופה זו - משפחתה של שירלי פרחה לחו"ל, כמדומני שללונדון, אנחנו במקביל העתקנו את מגורינו לירושלים, ומאז דרכינו נפרדו. משום מה, לא חשבתי על מכתבים או קשר אחר, ככלות הכל היינו ילדים חסרי מושגי יסוד... אוי, שירלי! למרות שאני לא זוכר ממנה הרבה, מלבד זאת שהיא ילדונת מצחיקונת, מלאת חיים ומרץ, חמודה ובלונדינית וקטנה ממני בכמה חודשים, עם זאת קשה לומר ששכחתי ממנה. לא שהאמנתי שעוד אזכה לראות אותה פעם, אבל פינה חמה בלב תמיד היתה שמורה בשבילה. תגידו, סתם, זיכרון ילדות מן השורה.

 

[Blomberg 8]

המשך

ועכשיו, כמו לא חלפו 20 שנה מאז, שוב היא מגיחה אלי ככה מהבלתי נודע. ומופיעה לעיני הקרועות מתדהמה, הפעם, לא כזכרון ישן של ילדת חמד קסומה, אלא כבחורה גדולה ויפהפיה, במלוא הדרה... * מצמצתי בעיני, בחנתי את גופה, וצחקתי לעצמי, למרות שבדמיון שלי היא נשארה תמיד קטנה, היא כנראה גדלה בינתיים (חשבתי שרק אני...) המבט החד, הפרצופון המתוק, לא השתנה בכלל, אבל הגוף המוצק והאתלטי שהיא פיתחה עם הזמן, והחזה הבולט ביופיו - משך אותי אליה כבחבלי קסם. אתם יודעים, יש משהו מאוד מגניב לראות דמות מוכרת בפורמט שונה. כוחי לא עמד בי, לא הייתי יכול יותר, אני חייב לברוח ולעכל את ההפתעה כשאני עם עצמי לבדי. אבל גם לא הייתי יכול לוותר על המפגש הזה. הקניון בו עמדנו היה הומה אדם, לא המקום הכי אידיאלי לשחרור רגשות. בהסכמת חרשים לחצנו ידיים ונפרדנו. דמעות עמדו לי בעיניים, מסרתי כתובת וטלפון והזמנתי אותה אלי, להערב.

 

[Blomberg 8]

פרק ג` - פגישה

להתרגשותי לא היה קץ, כששירלי הגיעה בשעה 9 כמתוכנן. "מה שלומך בולי?" גם היא לא הסתירה את התרגשותה, וחיוך קורן מאושר נמתח לה מאוזן לאוזן. "מה איתך היום?" שאלה תוך שהיא סוקרת וכאילו מתרשמת מדירתי בת החדר וחצי ששכרתי לעבודתי - "מצויין" עניתי כמקובל "חוץ מחברה יש לי פה הכל, גם בירה לבנה במקרר..." היא הצטחקה צחקוק שוה מיליונים, "באמת התגעגעתי לבירה הישראלית שלכם" היא הוסיפה בעוקצניות שאפיינה אותה כבר אז בהיסטוריה המשותפת שלנו, ההומור הדקיק שלה היה חלק מהנוף הקלאסי בחיי התל-אביביים הרעננים. מזגתי לה כוס בירה, והתיישבנו "לשוחח" על הספה המרופטת שבסלוני.

 

[Blomberg 8]

המשך

שתקנו, לא ידעתי מה לדבר. פשוט לא היו לי מילים בפה. וכמו שהעגה הגסה גורסת: כשהזין עומד השכל בתחת... גם לא ידעתי מה "היא" מתכננת לעשות כאן במהלך הביקור הנוסטלגי הזה...

 

[Blomberg 8]

המשך...

האמת, שקצת חששתי, לא הייתי רוצה להתפרץ ככה בלי לשאול, ולא רציתי להמר על איבוד ההרמוניה הטבעית. באמת רציתי קצת לפטפט, אבל הגוף... הגוף שלה הטריף אותי כליל, והכניס אותי לשיכרון חושים, כך שלדבר לא הייתי מסוגל בכל מקרה... אינני יודע מה היא חשבה, אבל מסתבר שהיא היתה בסערה דומה שלי, צריך רק הבנה, תקשורת. אבל ביני לבין שירלי... היא לא הייתה צריכה לראות את התורן המזדקף במרכזה של סירת המנוע המיטלטלת בתוך עצמה, היא רק הסתכלה לי בעיניים והמבט שלי הסגיר את הכל, היא זכרה טוב טוב את שפת ההבעה שלי, שכנראה גם זו לא השתנתה. * דווקא שירלי היא זו שהפרה את השתיקה: "בולי, אני אוהבת אותך" היא לוחשת ואני בולע את רוקי. "גם אני אוהב אותך, אהבה זו לא מילה, תאמיני לי שירלי, היית כבר שחקנית מרכזית בהרבה מחלומותי במשך השנים..." היא אהבה את המטאפורה ושאלה ישירות: "ומה היתה תפקידה של השחקנית... תרצה אולי להדגים לי?" <המשך יבוא>

 

[Blomberg 8]

פרק ד` - כמו קוסם ששולף שפן

העין הקורצת הבהירה לי את פרטי התוכנית. "היא רצינית לא פחות ממני" הרהרתי. הצמדתי את ישיבתי אליה בקצה הספה, שלחתי יד ללחייה הסמוקות, ליטוף נוגע-לא-נוגע, היא נרעדה מהמגע ותפסה לי את היד השניה, נצמדה עוד והניחה רגל איכותית ומוצקה על רגלי. זרם החשמל שעבר בי עד הקודקוד גרם לכך שהתנתקתי מהמציאות. "אתה זוכר את הנשיקה הראשונה שלנו - היא לוחשת לי עמוק באוזן, "שם בפינת הפרוזדור לפני החתונה של אחותי, כשלבשתי את החליפה הסגולה..." * היא הרגה אותי! אם היה בינינו עד לרגע זה מידה של איפוק, שמירת מרחק וקצת מתח, זה התפוגג באחת. הזיכרון הזה שהיא שלפה מתוך המגירה התחתונה, העמיד אותי בסיטואציה של אל-חזור... היפלתי את עצמי עליה, "ועוד איך אני זוכר! ש-י-ר-ל-י שלי!" גחנתי עליה, גחנתי על שירלי המתוקה קה קה קה שלי, ופשוט אכלתי אותה! אכלתי אותה באלפי נשיקות. הבירה שבידה כבר נשפכה מזמן על הרצפה, אבל לא זה מה שהיה איכפת לי אז בראש...

 

[Blomberg 8]

המשך

הייתי רוצה להמשיך למתוח אתכם, לשתף אתכם בהתרגשות הגואה שספק אם פעם בחיים חוויתם כדוגמתה, אבל, וזה אבל גדול וארוך, יש משהו "שעומד" על שלו בעקשנות ודורש ממני לגמור. בקיצור. השכבתי אותה שרועה על הגב, לא רציתי לקלף את כל קליפתה בבת אחת, אני אוהב יותר את ההתגנבות (גם אם זה גורם לכם סבל), ישבתי על ברכי והתחלתי לטפל בה כרופא בפציינט: היא שוכבת ואני עומד לצידה. ליטפתי אותה על הבגדים, הרמתי את חולצתה, לא הסתכלתי! רק הכנסתי יד. גררר... איזה שיגעון! גופי התעוות, הוצאתי חזרה את היד, שוב הבטתי על פניה של שירלי, עיניה היו עצומות הפעם, רק חיוך ממכר מלווה באנחות תשוקה ובליעות רוק קצובות הסגירו את המתחולל בתוכה. הכנסתי יד עדינה לצווארונה, פתחתי כפתור אחרי כפתור. מה?? היא הייתה ללא חזיה!! וואו... הפצצה המוצקה והחלקה שהתגלתה לעיני היתה עולמית, פטמותיה הזדקרו בגאווה אופיינית לה. מצצתי, מצצתי ומצצתי אותן בלי סוף, כלומר עד שכמעט נשברה לי הלסת...

 

[Blomberg 8]

פרק ו` - כמו אסטרונאוט אבוד בחלל.

מתוך סחרור אדיר של תאווה, כמעט לא הרגשתי איך שהיא מפשיטה אותי ואת עצמה לאט לאט, ברגע של רגיעה מסוימת, כאסטרונאוט שדווקא נחת עכשיו מהחלל אל קרקע המציאות, מצאתי פתאום את שנינו ערומים לגמרי, זה לצד זו. התקרבתי יותר אליה "בתולה?" - "חחח.. לא יודעת. אם נראה לך ככה, תבדוק.." הצחוק שלה שוב החזיר אותי 20 שנים אחורה, היא חזרה להיות שובבה כמו אז. לא שהתכוונתי לבדוק, הבנתי לבד שהיא כבר מזמן לא בתולה, אבל אהבתי את ההזמנה המפורשת. * הטיל שלי על כן השיגור כבר איים להמריא בלעדיי, כשהיא אמרה לי "בולי חמודי, כנס! אנא זיין אותי חזק בולי, דפוק את שירלי, כולי שלך". נעניתי להזמנתה, לא לפני שהכנסתי אצבע קטנה לקודש הקודשים רק כדי להיווכח שרמת הלחות לא היתה מביישת את מפלי ויקטוריה. היא התכווצה ושחררה אנחת עונג שלא מהעולם הזה, אנחת הגשמת חלום בלתי נתפס.

 

[Blomberg 8]

המשך - סוף!

השכבתי את עצמי עליה, הבטנים התמקמו זו בזה, הדופק והנשימות של שנינו התמזגו, וכבר לא ידעתי מה שלי ומה שלה. הגובה (או אם תרצו: האורך) שלנו זהה, פה לתוך פה ועיניים ישר בעיניים. יישרתי את הקנה הטעון, פשקתי שפתיים וחדרתי... אח... איזו אוירה חמימה שררה שם, חום מעלה אדים. שכבתי עליה נעוץ בתוכה עמוק, אחזתי בלחייה, הפגשתי מבט עם עיניה הכחולות שנצצו כפנסים קטנים על רקע השיער הלונדוני הארוך וגולש כסיבי זהב טהור, ראיתי את בבואתי משתקפת בהן, רציתי לטבוע בתוכן... אבל זהו, הזמן שלי אזל, הדבקתי את העיניים אל עיניה, היא לפתה את ישבני חזק, התותח מתכווץ, ובאין כוח לעצור הוא פתח באש: אחד! שתיים! שלוש! ג`וווו! יבבתי ככלבלב וקפצתי כקיפוד, ארבע! חמש! שש... שירליייי! היא נדמתה לי כמתרחקת באופק המעורפל, איזו תמימות ילדותית יש בה, פתאום היא נראתה לי שוב כה קטנה, שוב אותה שירלי של פעם, שירלי של בולי מתל אביב... אחרי עשרים שנה! <סוף>

 

[סטלי החמודה]

איזה יופי!

אני כמעט לא מגיבה בפורום, אבל סוף סוף סיפור אנושי, קרוב ונוגע ללב. (אהבתי גם את "ליל פורים" שהזכרת אותו) הידד, תמשיך לתת!

 

[bugbuster]

../images/Emo27.gif היי בלומברג, נפקדת חודשיים

כמעט.

 

[Blomberg 8]

היי באגי היקר.

חודשיים זה הרבה? לא כל יום "מתגשמת" פנטזיה... אתה יודע.