כל ישראל אחים1
New member
אחרי מות...
סיפור מהחיים.לקוח מהספר "אנשים מספרים על עצמם 2"/ חיים ולדר. אני תושב דימונה, והסיפור שאני רוצה לספר, ידוע מאוד בעירנו. הסיפור הוא אודות יהודי שחי בדימונה, בשם רבי יעקב בן שושן. הוא היה יהודי ירא שמים ומקפיד כל קלה כבחמורה, אבל מעולם לא החזיק טובה לעצמו ולא הרים ראש. הלך בהצנע עם הבריות וחי ביושר ובצניעות כל ימיו. בגלל זה, זכה לבנים ובנות טובים וישרים. בערוב שנותיו, עבר רבי יעקב לגור אצל בתו בבאר שבע, שם חי את שנותיו האחרונות. אומנם לא ראינוהו כאן בדימונה, אך לא שכחנו אותו לרגע. בערב שבת פרשת "בהעלותך" בין הערביים, בעת עלות המנחה, נפטר רבי יעקב וכל ילדיו נזעקו ובאו לבאר שבע. מפני רצונה של אשת המת ובשל דוחק הזמן , נטמן בבית העלמין החדש בבאר שבע, מבלי שהמשפחה תברר את מקום הקבורה והחלקה. מפאת מנהג בני ירושלים, שלא ילך אחריו כל זרע, לא השתתפו בניו ובנותיו בהלוויה. הוא נטמן על ידי אנשי החברה קדישא בבאר שבע, והמשפחה ישבה עליו 'שבעה'. בתום ימי ה'שבעה', עלו בני המשפחה אל הקבר, והנה חשכו עיניהם. אביהם היקר נטמן בחלקה של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ויש בהם ספק גויים רחמנא לצלן! על המצבות שלצד מצבתו, היו מצוירות דמויותיהם של הנפטרים, כפי שנהוג ברוסיה. הם נדהמו מהנעשה ובכו, לא רק לנוכח קבר אביהם, אלא על כך שעלה בחלקו להיקבר במקום שאינו ראוי לכבודו ולמעשיו בחייו. לאחר ה'שבעה', עלה רעיון בלב בנו של המת, והוא הלך לרבותיו- ותינה בפניהם את צרתו וצרת אביו, ואת דאגתו לביזיון המת שנקבר בקרב אנשים ספק יהודים. הוא שאל במר לבו, מה יש לעשות לתיקון הדבר. הרבנים הנ"ל הורו לו להוציא את הנפטר מקברו ולהעבירו לקבר הראוי לו , בחלקת שומרי תורה ומצוות בעיר דימונה, במקום קברי אבותיו. הבן פנה לחברה קדישא בבאר שבע ואמר להם את פסק רבותיו. ראש המועצה הדתית, וכן ראש החברה קדישא החליטו להירתם לעזרתו. הם ביררו את הדבר, ועלה בידם, כי הוצאת מת מקברו אסורה על פי החוק, אלא אם יתקבלו ההיתרים הבאים: מהמשטרה, ממשרד הבריאות, מהמועצה הדתית ומהחברה קדישא. הוא התרוצץ עם הרבנים והשיג את כל האישורים הדרושים, אולם כשהגיעו למשרד הבריאות, הוצבה בפניהם חומה של בעיות. הם נקראו לשיחת הבהרה, בה נאמר לבן בעדינות כי כעת, כעבור עשרה ימים מהפטירה, הבשר מלא ברימה ותולעה. הריח בלתי נסבל וקיימת בעיה בריאותית המסכנת את המטפלים. הם הציעו לעשות זאת כעבור שנה, כאשר נותר רק שלד עצמות. הבן חזר עם חוות הדעת לרבנים, אך הם שבו וטענו כי כבוד המת עומד לנגד עיניהם בכל רגע שאינו קבור במנוחה, ולכן יש להעבירו מייד. משרד הבריאות הודיע- לאחר לחצים חזקים- כי יינתן רישיון, בתנאי שרופא יהיה נוכח במהלך הוצאת הגופה והחזרתה, וכמו כן, כעשרה אנשים עטופים בגופם וכסיות על פניהם יעסקו במלאכה. הם הזהירו את הבן רבות, שהמראה יהיה קשה מאוד ולא יוסיף לכבוד המת, ואולי להפך- יבזה מאוד. אך חזקה על הבן הוראת רבותיו, על אף שהמועצה הדתית והחברה קדישא, הרופא וכל השאר, דרשו סכום של קרוב לארבעת אלפים דולר, בשל המלאכה הקשה והבלתי נעימה. ואכן, ביום ג' כ"ג בסיוון תשס"ב, עשרה ימים לאחר הפטירה, ניגשו אנשי החברה קדישא והמועצה הדתית בדחילו ורחימו אל תלולית העפר והחלו לחפור בה. חפרו וחפרו, עד שהגיעו ללבנים המכסות את הקבר. בחשש רב, משכו את התכריכים הלבנים המכסים את הנפטר, ולתדהמתם הרבה גילו כי המת שלם לחלוטין, ללא רימה וללא תולעה, כברגע פטירתו ממש! תכריכיו היו שלמים ונקיים, ואף כתם דם לא נראה על גופו. הרופא לא היה יכול להאמין שהדבר קורה. אנשי החברה קדישא והמועצה הדתית, שכבר ראו דברים רבים בחייהם, לא יכלו להישאר אדישים. הם ראו מול עיניהם מחזה של קידוש ה': אדם ששמר על עיניו ממראות רעים, הניח תפילין על ראשו וזרועו מול הלב, השתמש ברגליו להליכת מצווה וידיו עשו מצוות וחסדים; איש אשר לא פתח את פיו ללשון הרע ודיבור בשעת התפילה- והנה הקב"ה אינו שולח בגופו רימה ותולעה, ואלה אינן שולטות בו. הם הוציאו את הגופה מהקבר ושלחו הודעה לדימונה, שיתכוננו להלוויה. ראש המועצה הדתית ואיש החברה קדישא, החליטו מייד לוותר על התשלום שדרשו מהמשפחה, והמעניין הוא, שגם הרופא ויתר על שכרו. השמועה על ההלוויה ועל הנס בגדול במציאת הגופה שלמה לחלוטין, פשטה כאש קוצים בכל רחבי דימונה, ואלפים- גם כאלה שמעולם לא שמעו על הנפטר- הגיעו להלוויה, שהייתה אחת ההלוויות הגדולות שידעה דימונה מאז היווסדה. בכך זכה האיש לגרום קידוש ה' גדול מאוד. גם אנחנו, אנשי הקהילה, התחזקנו מאוד, והיה בכך קידוש ה' גם בעבורנו. לדעתי ראוי לפרסם את הסיפור הזה בכל בית בישראל, כדי להרבות קידוש שם שמים. שידעו הכל כי כאשר אדם מקיים תורה ומצוות, רוחו הולכת לגן עדן, אך גם גופו נותר שלם ואין שולטים בו מזיקים. וכל הנוטל עצה מהזקנים- אינו נכשל.
סיפור מהחיים.לקוח מהספר "אנשים מספרים על עצמם 2"/ חיים ולדר. אני תושב דימונה, והסיפור שאני רוצה לספר, ידוע מאוד בעירנו. הסיפור הוא אודות יהודי שחי בדימונה, בשם רבי יעקב בן שושן. הוא היה יהודי ירא שמים ומקפיד כל קלה כבחמורה, אבל מעולם לא החזיק טובה לעצמו ולא הרים ראש. הלך בהצנע עם הבריות וחי ביושר ובצניעות כל ימיו. בגלל זה, זכה לבנים ובנות טובים וישרים. בערוב שנותיו, עבר רבי יעקב לגור אצל בתו בבאר שבע, שם חי את שנותיו האחרונות. אומנם לא ראינוהו כאן בדימונה, אך לא שכחנו אותו לרגע. בערב שבת פרשת "בהעלותך" בין הערביים, בעת עלות המנחה, נפטר רבי יעקב וכל ילדיו נזעקו ובאו לבאר שבע. מפני רצונה של אשת המת ובשל דוחק הזמן , נטמן בבית העלמין החדש בבאר שבע, מבלי שהמשפחה תברר את מקום הקבורה והחלקה. מפאת מנהג בני ירושלים, שלא ילך אחריו כל זרע, לא השתתפו בניו ובנותיו בהלוויה. הוא נטמן על ידי אנשי החברה קדישא בבאר שבע, והמשפחה ישבה עליו 'שבעה'. בתום ימי ה'שבעה', עלו בני המשפחה אל הקבר, והנה חשכו עיניהם. אביהם היקר נטמן בחלקה של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ויש בהם ספק גויים רחמנא לצלן! על המצבות שלצד מצבתו, היו מצוירות דמויותיהם של הנפטרים, כפי שנהוג ברוסיה. הם נדהמו מהנעשה ובכו, לא רק לנוכח קבר אביהם, אלא על כך שעלה בחלקו להיקבר במקום שאינו ראוי לכבודו ולמעשיו בחייו. לאחר ה'שבעה', עלה רעיון בלב בנו של המת, והוא הלך לרבותיו- ותינה בפניהם את צרתו וצרת אביו, ואת דאגתו לביזיון המת שנקבר בקרב אנשים ספק יהודים. הוא שאל במר לבו, מה יש לעשות לתיקון הדבר. הרבנים הנ"ל הורו לו להוציא את הנפטר מקברו ולהעבירו לקבר הראוי לו , בחלקת שומרי תורה ומצוות בעיר דימונה, במקום קברי אבותיו. הבן פנה לחברה קדישא בבאר שבע ואמר להם את פסק רבותיו. ראש המועצה הדתית, וכן ראש החברה קדישא החליטו להירתם לעזרתו. הם ביררו את הדבר, ועלה בידם, כי הוצאת מת מקברו אסורה על פי החוק, אלא אם יתקבלו ההיתרים הבאים: מהמשטרה, ממשרד הבריאות, מהמועצה הדתית ומהחברה קדישא. הוא התרוצץ עם הרבנים והשיג את כל האישורים הדרושים, אולם כשהגיעו למשרד הבריאות, הוצבה בפניהם חומה של בעיות. הם נקראו לשיחת הבהרה, בה נאמר לבן בעדינות כי כעת, כעבור עשרה ימים מהפטירה, הבשר מלא ברימה ותולעה. הריח בלתי נסבל וקיימת בעיה בריאותית המסכנת את המטפלים. הם הציעו לעשות זאת כעבור שנה, כאשר נותר רק שלד עצמות. הבן חזר עם חוות הדעת לרבנים, אך הם שבו וטענו כי כבוד המת עומד לנגד עיניהם בכל רגע שאינו קבור במנוחה, ולכן יש להעבירו מייד. משרד הבריאות הודיע- לאחר לחצים חזקים- כי יינתן רישיון, בתנאי שרופא יהיה נוכח במהלך הוצאת הגופה והחזרתה, וכמו כן, כעשרה אנשים עטופים בגופם וכסיות על פניהם יעסקו במלאכה. הם הזהירו את הבן רבות, שהמראה יהיה קשה מאוד ולא יוסיף לכבוד המת, ואולי להפך- יבזה מאוד. אך חזקה על הבן הוראת רבותיו, על אף שהמועצה הדתית והחברה קדישא, הרופא וכל השאר, דרשו סכום של קרוב לארבעת אלפים דולר, בשל המלאכה הקשה והבלתי נעימה. ואכן, ביום ג' כ"ג בסיוון תשס"ב, עשרה ימים לאחר הפטירה, ניגשו אנשי החברה קדישא והמועצה הדתית בדחילו ורחימו אל תלולית העפר והחלו לחפור בה. חפרו וחפרו, עד שהגיעו ללבנים המכסות את הקבר. בחשש רב, משכו את התכריכים הלבנים המכסים את הנפטר, ולתדהמתם הרבה גילו כי המת שלם לחלוטין, ללא רימה וללא תולעה, כברגע פטירתו ממש! תכריכיו היו שלמים ונקיים, ואף כתם דם לא נראה על גופו. הרופא לא היה יכול להאמין שהדבר קורה. אנשי החברה קדישא והמועצה הדתית, שכבר ראו דברים רבים בחייהם, לא יכלו להישאר אדישים. הם ראו מול עיניהם מחזה של קידוש ה': אדם ששמר על עיניו ממראות רעים, הניח תפילין על ראשו וזרועו מול הלב, השתמש ברגליו להליכת מצווה וידיו עשו מצוות וחסדים; איש אשר לא פתח את פיו ללשון הרע ודיבור בשעת התפילה- והנה הקב"ה אינו שולח בגופו רימה ותולעה, ואלה אינן שולטות בו. הם הוציאו את הגופה מהקבר ושלחו הודעה לדימונה, שיתכוננו להלוויה. ראש המועצה הדתית ואיש החברה קדישא, החליטו מייד לוותר על התשלום שדרשו מהמשפחה, והמעניין הוא, שגם הרופא ויתר על שכרו. השמועה על ההלוויה ועל הנס בגדול במציאת הגופה שלמה לחלוטין, פשטה כאש קוצים בכל רחבי דימונה, ואלפים- גם כאלה שמעולם לא שמעו על הנפטר- הגיעו להלוויה, שהייתה אחת ההלוויות הגדולות שידעה דימונה מאז היווסדה. בכך זכה האיש לגרום קידוש ה' גדול מאוד. גם אנחנו, אנשי הקהילה, התחזקנו מאוד, והיה בכך קידוש ה' גם בעבורנו. לדעתי ראוי לפרסם את הסיפור הזה בכל בית בישראל, כדי להרבות קידוש שם שמים. שידעו הכל כי כאשר אדם מקיים תורה ומצוות, רוחו הולכת לגן עדן, אך גם גופו נותר שלם ואין שולטים בו מזיקים. וכל הנוטל עצה מהזקנים- אינו נכשל.