בפירוש לא.
לא קראתי את הכתבה ועצם הרעיון אווילי ומגעיל בעיני.
אחרי הפרידה מפרק א הייתי עם עצמי ועם הילדה שלי ועם העבודה.
זהו.
ככה שלוש שנים וחצי.
לא רציתי כלום ולא עניין אותי כלום.
רציתי לבד ולעכל ולהתאבל ולהיבנות. ולגדל אותה ולהשקיע בה מה שצריך.
ואחרי כמעט ארבע שנים כאלו ואחרי שהילדה כבר הפכה לעצמאית קצת יותר, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל להכיר.
ואז כשפגשתי מישהו - וזה היה לא במכוון אלא במסגרת עבודה - כי זה היה רק בשבל שחשבתי שהגיע הזמן להתחיל משהו ועוד לא התחלתי בפועל לנסות להכיר בכלל - אבל פגשתי אותו במקרה, וזהו. זה לתמיד.
(למרות שהסיפור הרבה יותר מורכב... אבל זו השורה התחתונה).
זהו.
היום אנחנו נשואים, והילדה שלי מפרק א חיה איתנו, יחד עם עוד ילדה וילד מבעלי השני.
שום יזיזות ושום כלום.
גועל.