מישל בת 34
New member
אחרית הימים.. ../images/Emo22.gif
המציאות של ימינו תופסת אותנו לא פעם עם מה שנקרא "התחתונים למטה", חוסר וודאות שכזאת , עמימות בלתי פוסקת. במהלך ה"עושים חשבון" שערכתי עם עצמי, מצאתי את עצמי נגררת לפולחן מיסטי שמאז ומתמיד נראה תמוהה בעיניי. יש במיסטיקה הזאת את היכולת לברוח לפינות דחוקות שהעלו אוב עם השנים,חיטוט ונבירה בעבר, היתלות בסמלים ומושגים ערטילאים שעד היום אינם מובנים לי. כמה פעמים ספרת עד עשר? כמה פעמים יצא לי לחשוב רק על המעשים, ארועים, פעולות חיוביות שנקטתי לאחרונה, או במהלך חיי? מסתבר,שאני לא היחידה שחוטאת בכך (צרת רבים נחמת טיפשים לא?). תראו במה אנחנו עוסקים כל הזמן, ברוע המצטבר, בכאב, האשמות הדדיות, הצלפת לשון. מתי באמת מצאנו את הזמן לשיחות נפש (גם עם עצמנו) על החיוב שבעשייה? מתי באמת הקשבנו ללב? לאחר? לשונה? לא פעם מצאתי את עצמי חוטאת בלשוני ושוגה שגיאות נוראיות. כולי תקווה, שביום מהימים אוכל להשתחרר מכל המחוייבויות שלי ואתמסר רק לחקר "הגלים" הבין אישיים שלנו, בני האדם. אני מניחה, שכאשר נגלה את הדרך הסודית, אמצא (קרוב לוודאי) אמצעי תקשורת יעילים, אף יותר ממילים. לא פעם בשיחות סלוניות כאשר פולחן הקיטורים נמצא בעיצומו, כן כן הריטואל הקבוע של הקיטורים בערבי שישי, יכולת ההקשבה נעשית מינימליסטית,לא מתוך כוונה שכוונה לכך מראש, אלא מתוך הרצון "לשפוך" כמה שיותר מסרים. אז מה עשינו בזה? כיוונו חיצים מאשימים נגד החברים שאנחנו כל כך אוהבים, ולא הקשבנו !! לא ניסיתי לפענח, או אולי המעט להתאמץ לראות במשקפיים האישיים שלי את הכאב של אותו חבר שעומד מולי ו "מקטר". אילו הייתי יכולה יותר להקשיב ברגעים אלה,לנסות לגעת במילים, לא לחשוש מהשתיקה, אין לי ספק כי בו בזמן היו יכולים להתרחש אינטראקציות חיוביות יותר. מישל
המציאות של ימינו תופסת אותנו לא פעם עם מה שנקרא "התחתונים למטה", חוסר וודאות שכזאת , עמימות בלתי פוסקת. במהלך ה"עושים חשבון" שערכתי עם עצמי, מצאתי את עצמי נגררת לפולחן מיסטי שמאז ומתמיד נראה תמוהה בעיניי. יש במיסטיקה הזאת את היכולת לברוח לפינות דחוקות שהעלו אוב עם השנים,חיטוט ונבירה בעבר, היתלות בסמלים ומושגים ערטילאים שעד היום אינם מובנים לי. כמה פעמים ספרת עד עשר? כמה פעמים יצא לי לחשוב רק על המעשים, ארועים, פעולות חיוביות שנקטתי לאחרונה, או במהלך חיי? מסתבר,שאני לא היחידה שחוטאת בכך (צרת רבים נחמת טיפשים לא?). תראו במה אנחנו עוסקים כל הזמן, ברוע המצטבר, בכאב, האשמות הדדיות, הצלפת לשון. מתי באמת מצאנו את הזמן לשיחות נפש (גם עם עצמנו) על החיוב שבעשייה? מתי באמת הקשבנו ללב? לאחר? לשונה? לא פעם מצאתי את עצמי חוטאת בלשוני ושוגה שגיאות נוראיות. כולי תקווה, שביום מהימים אוכל להשתחרר מכל המחוייבויות שלי ואתמסר רק לחקר "הגלים" הבין אישיים שלנו, בני האדם. אני מניחה, שכאשר נגלה את הדרך הסודית, אמצא (קרוב לוודאי) אמצעי תקשורת יעילים, אף יותר ממילים. לא פעם בשיחות סלוניות כאשר פולחן הקיטורים נמצא בעיצומו, כן כן הריטואל הקבוע של הקיטורים בערבי שישי, יכולת ההקשבה נעשית מינימליסטית,לא מתוך כוונה שכוונה לכך מראש, אלא מתוך הרצון "לשפוך" כמה שיותר מסרים. אז מה עשינו בזה? כיוונו חיצים מאשימים נגד החברים שאנחנו כל כך אוהבים, ולא הקשבנו !! לא ניסיתי לפענח, או אולי המעט להתאמץ לראות במשקפיים האישיים שלי את הכאב של אותו חבר שעומד מולי ו "מקטר". אילו הייתי יכולה יותר להקשיב ברגעים אלה,לנסות לגעת במילים, לא לחשוש מהשתיקה, אין לי ספק כי בו בזמן היו יכולים להתרחש אינטראקציות חיוביות יותר. מישל
