אחלה מפגש - הים הזקוף

[תם ונישלם]

אחלה מפגש - הים הזקוף

לא לא זה של אחלה. הקומונה שלנו (ראו חתימתי הבלתי נשכחת) נפגשה אתמול עם הסופר אבשלום קווה, לרגל צאת ספר סיפורי הימאים שלו "הים הזקוף". עורך עם עובד דיבר על הז'אנר ההולך ונכחד של ספרי המסעות, ועל שפתו המיוחדת של הסופר. אבשלום הקריא קטעים מספריו - תכף אביא קטע, והמשורר ישראל בר-כוכב דיבר על הספר ועל העברית המיוחדת והמוזרה של אבשלום. בקהל נוכלו גם קשישים זקופים שהיו מראשוני הספנות העברית המתחדשת, וסיפרו גם הם חוויות נושנות שמענו על אשת ראש הקהיליה ההיהודית שהדביקה בזיבה את רב החובל ואת כל הצוות, על ספינות קטנות ומתפוררות, ועל מסעים הזויים. אחר כך סרנו אל סוזאנה שבחיקה סבאנו בירות ואכלנו מרקים מהבילים

 

[תם ונישלם]

זיבת ציון

כך רצה הסופר לקרוא לספרו , ונתקל בהתנגדות ההוצאה. הנה קטע: "חודשי הניתוק מנמל הבית החלו לתת את אותותיהם בחלק מאנשי הצוות, היו שהתכווצו בתוך עצמם והפסיקו לדבר, אחרים הרחיבו את להגם והחלו לקלל, לבעוט בדלתות, לשהק שלא לצורך, להפליץ בזמן הארוחות, לקרוא תהלים, לשיר שירי עם נוגים, חלקם לא היה ולא נברא, לדבר בשפות עתיקות שמעולם לא למדו, להצדיע סתם כך, לצעוק על דולפינים שחיככו את גוום באנייה". והנה קטע מביקורתה של שולמית דוידוביץ' מי שהספיק כבר להכיר, יודע כי משפטים אלו יכולים היו לצאת רק תחת עטו של הסופר אבשלום קווה, שלחותמת הייחודית שלו אפשר היה להתוודע בשנים האחרונות בשני קובצי סיפורים ("בושות", "לולאות") ורומן אחד ("המרפסת"). ספריו הקודמים שאבו את השראתם מילדותו של קווה בשנות ה-50' במושבה רעננה, ועתה רואה אור בסדרת ספרי המסע של עם עובד, אוסף של סיפורי ספינות ומלחים שהם מחווה לתקופה בה שירת קווה כקצין שני בצי הסוחר העברי. שלל של טיפוסים טראגיים-קומיים, שבנסיבות אחרות היו זוכים להיקרא "ססגוניים" (במקרה הטוב) או "תימהוניים" (במקרה הרע), מוצאים את מקומם הטבעי על סיפונן של אניות צי הסוחר הרעועות המשייטות במימי הים התיכון: רב החובל שייקה רייזמן ביש המזל, החשמלאי זוכוביצקי שיום אחד פשוט נגמר לו האוויר, מנדל הנגר שזינק לים, במבינו – שהוא כינויו של המספר, ולפעמים גם קרקס שלם במסע פאן-הלני שעלה יום אחד על הסיפון, אבל למגינת לבו של רב החובל בלי "זוג נמרים רוטנים, שלושה אריות שדמו למזכירי איגודי ימאים שהגיעו לסוף דרכם המקצועית וצ'יטה זקן, קודר ומוזנח, שניסה ללא הצלחה לנהל עמו שיחה ביוונית עתיקה" ("אלפא רומיאו ונערת הטרפז"). כפי שנהוג, גם סיפוניהן אכולי המלח וצרובי הרוחות של ספינות צי הסוחר ספוגות בוויסקי, רום וכל הבא ליד בעצם, אך בניגוד למקובל בסיפורי ים אחרים חשרת העננים אינה מבשרת רעות, אין אלבטרוסים מאיימים המרחפים ממעל וגם לא אוצרות גנוזים הקבורים באיים אבודים. מה שכן אפשר למצוא בסיומה של כל הפלגה הוא נמל, שם מחכים ליורדי הים הבארים והבורדלים המקומיים, ובהם מסתתרות נשים מחוצפות ומתגרות, מופקרות ומצחיקות, המנעימות את זמנם של המלחים שוחרי הזימה, ולפעמים גם שוברות את לבם.