אחים אנחנו
השבוע קרה פיגוע. זה בהחלט לא הראשון. מניין ההרוגים והפצועים שלנו מאז הסכם אוסלו נמדד באלפים. אבל הפעם, בניגוד לשאר הפעמים - בהם נהרגים, נרצחים, נשחטים חיילים צעירים, ילדים, זקנים, עולים, נוער, תינוקות חילוניים – נהרגו חרדים. הציבור החרדי התעורר – חשבון נפש נעשה בכל לב חרדי! ועם חשבון הנפש הזו באה הכרה ברוכה באופן מסויים – הכרה שככל הנראה, בעיני הקדוש-ברוך-הוא, אין הם נבדלים מהציבור החילוני. ההכרה שככל הנראה אנחנו בכל זאת אותו העם. ואני כועס. רותח! מדוע? – אתם בוודאי שואלים.. כי עד כה, בעיניהם, החרדים לא היו כאלה. הם נבדלו מאיתנו במעגל העבודה, במיסים, בשירות הצבאי, בשכול! באימה! במאבק הנפשי ועל ארצנו היחידה! ועתה – הבועה במאה שערים התנפצה ע"י שליח הקב"ה, כדבריהם. והם מזועזעים!!! מי לעזאזל נתן להם את הלוקסוס הזה להזדעזע?!!! הפיגוע תפס אותי במכון. בערך אחרי הקלוריה ה200 ששרפתי על ההליכון. יחד איתי עוד 30 איש רצים. שני מסכי ענק פורצים במבזקים – תמונות מזעזעות מהשטח של פצועים מפונים, של אמבולנים, של נשים, ילדים וגברים בהלם, שטפו את עיני המתאמנים לצידי. את עיניי. אבל המשכנו לרוץ. שרפנו עוד קלוריה – כולם השלימו את ה45 דקות אירובי שתיכננו. חצי שעה ריצה. 200 קלוריות, 21:00 בערב, ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1, 20 הרוגים, תמונות, טלוויזיה ליד יש MTV... 40 דקות ריצה, עוד מאה קלוריות... כי במדינה שלנו זה לוקסוס להזדעזע מפיגוע . מי נתן להם את הלוקסוס הזה לא להיהרג עד עכשיו? לא לקחת חלק בנטל הכבד שמתחיל בשירות צבאי, ממשיך למיסים, מילואים, נסיעה מפוחדת באוטובוסים ונגמר חלילה, לא עלינו באובדן של קרובים בפיגוע, בהתקלות, בפעולה. במקום לבכות את בניהם – שיברכו על התמימות, הביטחון והשלווה שהייתה מנת חלקם עד כה! ילד בן שמונה עשרה שהתגייס לצה"ל אינו שונה מילד בן 18 שלומד תורה. אז למה אנחנו כבר לא מזדעזעים כשאובד לנו חייל? למה אני כבר לא בוכה כשאני רואה תיק מרוטש של חייל שהיה בדרך הביתה? איך למדתי להדחיק מוות של מישהו מהשיכבה שלי? – איך למדתי להפוך את העמוד עם התמונות מהפיגוע בעיתון כאילו היה מודעת שיווק זולה? אז לכל חרדי באשר הוא אלו דברי אליכם: בעשותכם חשבון נפש – תשאלו את עצמכם הכיצד זנחתם את אחיכם ושילחתם אותם לחזית במשוא פנים? איך, כחברה קדישא, חפרתם את קברי בנינו כאילו היו גויים? איך קראתם קדיש בקול קר ואדיש על בני-אחיכם? איך לא עמדתם לצידם עד כה? בנשק, במיסים, באובדן, בקיפאון הלב שפקד אותם נוכח הזוועות החוזרות ונשנות? התיקון אינו בספר – הוא בידיכם – לקום מהחצרות, הישיבות ובתי הכנסת אל בתי אחיכם – ולזעוק יחד איתם, לחבק אותם, להרכין איתם ראש (גם ביום הזיכרון) להחזיק איתם את הנשק ולומר : אחים אנחנו!
השבוע קרה פיגוע. זה בהחלט לא הראשון. מניין ההרוגים והפצועים שלנו מאז הסכם אוסלו נמדד באלפים. אבל הפעם, בניגוד לשאר הפעמים - בהם נהרגים, נרצחים, נשחטים חיילים צעירים, ילדים, זקנים, עולים, נוער, תינוקות חילוניים – נהרגו חרדים. הציבור החרדי התעורר – חשבון נפש נעשה בכל לב חרדי! ועם חשבון הנפש הזו באה הכרה ברוכה באופן מסויים – הכרה שככל הנראה, בעיני הקדוש-ברוך-הוא, אין הם נבדלים מהציבור החילוני. ההכרה שככל הנראה אנחנו בכל זאת אותו העם. ואני כועס. רותח! מדוע? – אתם בוודאי שואלים.. כי עד כה, בעיניהם, החרדים לא היו כאלה. הם נבדלו מאיתנו במעגל העבודה, במיסים, בשירות הצבאי, בשכול! באימה! במאבק הנפשי ועל ארצנו היחידה! ועתה – הבועה במאה שערים התנפצה ע"י שליח הקב"ה, כדבריהם. והם מזועזעים!!! מי לעזאזל נתן להם את הלוקסוס הזה להזדעזע?!!! הפיגוע תפס אותי במכון. בערך אחרי הקלוריה ה200 ששרפתי על ההליכון. יחד איתי עוד 30 איש רצים. שני מסכי ענק פורצים במבזקים – תמונות מזעזעות מהשטח של פצועים מפונים, של אמבולנים, של נשים, ילדים וגברים בהלם, שטפו את עיני המתאמנים לצידי. את עיניי. אבל המשכנו לרוץ. שרפנו עוד קלוריה – כולם השלימו את ה45 דקות אירובי שתיכננו. חצי שעה ריצה. 200 קלוריות, 21:00 בערב, ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1, 20 הרוגים, תמונות, טלוויזיה ליד יש MTV... 40 דקות ריצה, עוד מאה קלוריות... כי במדינה שלנו זה לוקסוס להזדעזע מפיגוע . מי נתן להם את הלוקסוס הזה לא להיהרג עד עכשיו? לא לקחת חלק בנטל הכבד שמתחיל בשירות צבאי, ממשיך למיסים, מילואים, נסיעה מפוחדת באוטובוסים ונגמר חלילה, לא עלינו באובדן של קרובים בפיגוע, בהתקלות, בפעולה. במקום לבכות את בניהם – שיברכו על התמימות, הביטחון והשלווה שהייתה מנת חלקם עד כה! ילד בן שמונה עשרה שהתגייס לצה"ל אינו שונה מילד בן 18 שלומד תורה. אז למה אנחנו כבר לא מזדעזעים כשאובד לנו חייל? למה אני כבר לא בוכה כשאני רואה תיק מרוטש של חייל שהיה בדרך הביתה? איך למדתי להדחיק מוות של מישהו מהשיכבה שלי? – איך למדתי להפוך את העמוד עם התמונות מהפיגוע בעיתון כאילו היה מודעת שיווק זולה? אז לכל חרדי באשר הוא אלו דברי אליכם: בעשותכם חשבון נפש – תשאלו את עצמכם הכיצד זנחתם את אחיכם ושילחתם אותם לחזית במשוא פנים? איך, כחברה קדישא, חפרתם את קברי בנינו כאילו היו גויים? איך קראתם קדיש בקול קר ואדיש על בני-אחיכם? איך לא עמדתם לצידם עד כה? בנשק, במיסים, באובדן, בקיפאון הלב שפקד אותם נוכח הזוועות החוזרות ונשנות? התיקון אינו בספר – הוא בידיכם – לקום מהחצרות, הישיבות ובתי הכנסת אל בתי אחיכם – ולזעוק יחד איתם, לחבק אותם, להרכין איתם ראש (גם ביום הזיכרון) להחזיק איתם את הנשק ולומר : אחים אנחנו!