אחיות לקרב
כתבתי פה פעם פעמיים בעבר והיום תקופות שהייתי נכנסת לכאן פעם בשעה. המקום הזה נתן לי המון בדרך הלא פשוטה שעברנו. שכללה הזרעות, הפריות ואחד הריון חוץ רחמי מצלק (תרתי משמע).
בעיקר הידיעה שיש מי שמבין אותי גם אם זה במרחב ןירטואלי אנונימי
הבטחתי לעצמי שאחזור לכאן לכתוב כמה מילים שהייתי שמחה אני לקרוא בתקופות הקשות.
אז איך *לא* נכנסתי להריון-
1. "תהיי רגועה"- לא הייתי רגועה רבע שנייה מאז שגיליתי את המורופולוגיה הגרועה של בעלי. וזה כולל גם תשעה חודשים של הריון. נכנסתי להריון וילדתי בן בריא (חמסה) בלי להיות רגועה שנייה אחת. איזה רגועה. הייתי פשוט בחרדה במשך שלוש שנים.
2. "תאמיני, תהיי אופטימית" - אין ספק שרגעי האופטימיות הפכו את הדרך לקצת קלה יותר. אבל אני לא אדם אופטימי מטבעי ובטח שזה לא יצוץ במשבר הגדול בחיי. הייתי פסימית להחריד לאורך כל הדרך כולל ההריון, דיברתי על אימוץ עוד לפני ההזרעה הראשונה. כשקיבלתי בטא 700 כתבתי כאן הודעה שבוודאי שיש לי שוב חוץ רחמי. בקיצור הבנתן. פסימית חסרת תקנה ועדיין- תינוק בריא (חמסה)
3. "כשתפסיקי לרצות זה יבוא"- נו הבנתן כבר את התמונה לא? מאיפה אנישם מקריצים את השטויות האלה.
4. עוברים מושלמים. שמונה עוברים היו לי. אחד החזירו לי ביום 3 באיכות בינונית. 7 ניסו לגדל ליום 5. אף אחד לא שרד. כשהודיעו לי את זה בכיתי כמו שלא בכיתי כל ימי הטיפולים.
האחד הזה הבינוני. הוא ילד חמוד בצורה לא בינונית בכלל. הדירוגים שלהם לא מעניינים והרחם שלכם טובה מכל צלחת.
5. לאכול בריא, לא לעבוד קשה. - יום אחרי השאיבה עבדתי עבודה פיזית בתורנות לילה. כי אין ברירה כי החיים ממשיכים. מבטיחה לכם שלא אכלתי סלט ב2 לפנות בוקר.
בקיצור נראה לי הבנתן את הנקודה שלי. המלחמה הזאת שאתן ואני נשים גיבורות עוברות ועברנו היא מלחמה שלנו. מי שלא עבר את זה יכול רק לנסות להבין וכנראה לא יצליח.
עשיתי את מיטב יכולתי בכל רגע נתון ובסוף הכל בידי המקרה (או השמיים למאמינות). הרגשתי שהתפקיד היחיד שלי הוא רק להמשיך לנסות עד הגבול שלי. וזה לא משנה אם זה עם חיוך או דמעות.
אני לעולם לא אקח כמובן מאליו את הנס שקרה לי ואת הדרך שהייתי צריכה לעבור
ואני מאחלת לכולכם, לוחמות לביאות, ימים טובים יותר בקרוב. ידיים מלאות באהבה. ושולחת לכן את עוצמות.
כל מה שאתן עושות הוא טוב. אתן מעולות. ואתם יוצרות בידיכן, חוצבות בסלע חיים
כתבתי פה פעם פעמיים בעבר והיום תקופות שהייתי נכנסת לכאן פעם בשעה. המקום הזה נתן לי המון בדרך הלא פשוטה שעברנו. שכללה הזרעות, הפריות ואחד הריון חוץ רחמי מצלק (תרתי משמע).
בעיקר הידיעה שיש מי שמבין אותי גם אם זה במרחב ןירטואלי אנונימי
הבטחתי לעצמי שאחזור לכאן לכתוב כמה מילים שהייתי שמחה אני לקרוא בתקופות הקשות.
אז איך *לא* נכנסתי להריון-
1. "תהיי רגועה"- לא הייתי רגועה רבע שנייה מאז שגיליתי את המורופולוגיה הגרועה של בעלי. וזה כולל גם תשעה חודשים של הריון. נכנסתי להריון וילדתי בן בריא (חמסה) בלי להיות רגועה שנייה אחת. איזה רגועה. הייתי פשוט בחרדה במשך שלוש שנים.
2. "תאמיני, תהיי אופטימית" - אין ספק שרגעי האופטימיות הפכו את הדרך לקצת קלה יותר. אבל אני לא אדם אופטימי מטבעי ובטח שזה לא יצוץ במשבר הגדול בחיי. הייתי פסימית להחריד לאורך כל הדרך כולל ההריון, דיברתי על אימוץ עוד לפני ההזרעה הראשונה. כשקיבלתי בטא 700 כתבתי כאן הודעה שבוודאי שיש לי שוב חוץ רחמי. בקיצור הבנתן. פסימית חסרת תקנה ועדיין- תינוק בריא (חמסה)
3. "כשתפסיקי לרצות זה יבוא"- נו הבנתן כבר את התמונה לא? מאיפה אנישם מקריצים את השטויות האלה.
4. עוברים מושלמים. שמונה עוברים היו לי. אחד החזירו לי ביום 3 באיכות בינונית. 7 ניסו לגדל ליום 5. אף אחד לא שרד. כשהודיעו לי את זה בכיתי כמו שלא בכיתי כל ימי הטיפולים.
האחד הזה הבינוני. הוא ילד חמוד בצורה לא בינונית בכלל. הדירוגים שלהם לא מעניינים והרחם שלכם טובה מכל צלחת.
5. לאכול בריא, לא לעבוד קשה. - יום אחרי השאיבה עבדתי עבודה פיזית בתורנות לילה. כי אין ברירה כי החיים ממשיכים. מבטיחה לכם שלא אכלתי סלט ב2 לפנות בוקר.
בקיצור נראה לי הבנתן את הנקודה שלי. המלחמה הזאת שאתן ואני נשים גיבורות עוברות ועברנו היא מלחמה שלנו. מי שלא עבר את זה יכול רק לנסות להבין וכנראה לא יצליח.
עשיתי את מיטב יכולתי בכל רגע נתון ובסוף הכל בידי המקרה (או השמיים למאמינות). הרגשתי שהתפקיד היחיד שלי הוא רק להמשיך לנסות עד הגבול שלי. וזה לא משנה אם זה עם חיוך או דמעות.
אני לעולם לא אקח כמובן מאליו את הנס שקרה לי ואת הדרך שהייתי צריכה לעבור
ואני מאחלת לכולכם, לוחמות לביאות, ימים טובים יותר בקרוב. ידיים מלאות באהבה. ושולחת לכן את עוצמות.
כל מה שאתן עושות הוא טוב. אתן מעולות. ואתם יוצרות בידיכן, חוצבות בסלע חיים
