נשאלתי לדעתי על המנעות ממין
כאקט פמיניסטי. התשובה שלי נובעת ממשהו שאני מנסה לפעול לפיו בהרבה מישורי חיים: לא כדאי להרוס את החיים למען אידאולוגיה. לפעול? בהחלט. לנסות לשנות? בודאי. להשתדל לבחור כך שהמצפון והתחושות יהיו משולבים? עד כמה שניתן. אבל לחיות. לחיות ולהנות, גם הם יכולים להחשב, בעיני, כאקטים פמיניסטיים. אשה, שחווה את מלוא חיי המין שלה כרצף של דיכויים ופגיעות, היא אשה כואבת. אין לי ביקורת כלפי חוויה כזו, ולמרות, שבמקרים רבים היא יכולה להיות אשה שנפגעה קשות, והפגיעה משפיעה על ראייתה, היא יכולה גם להיות אשה שאין לה היסטוריה ספציפית שבה פגיעות טראומטיות מבודדות, אלא שהיא רגישה מאד לדיכוי ולפוגענות החברתית. כאשר התחושות הן כאלו, כלפי מין, אני חושבת שנגרם סבל ממשהו, שיכול לגרום הנאה רבה. במקרים כאלו, הרגישות העודפת עלולה לגרום להסתתרות תחת מעטה של אידאולוגיה, כשהסיבות הן אחרות, ולעתים, אני מעיזה לומר, כדאי לטפל בסיבות עצמן. אשה שחווה מקרים בודדים מתוך חיי המין שלה כמקרים פוגעניים ודכאניים, אינני רואה כל סיבה שתוותר לחלוטין על חיי המין - כלומר, כדאי לבחור בתשומת לב, כדאי ללמוד להגיד לא (וזה לא פשוט, אינני רומזת בזה שקל לבחור או להמנע), ואם מדובר במקרים שבהם הופעל עליה לחץ, או שאי הסכמתה לא נלקחה בחשבון - הרי שאלו מקרים פליליים ולא לזאת מכוונת תשובתי. התשובה שלי דומה, בעיני, לשלל עמדות שכבר פרסתי כאן בעבר. אני אומרת - שימו לב לעצמכן, או, לגבי עצמי - אני עושה מאמץ לשים לב לעצמי. אני אוהבת מין ונהנית ממין, ואין לי שום כוונה לוותר על מה שאני אוהבת. אני שמחה בפרטנר שיחסיו איתי שוויוניים, במיטה ומחוץ לה. פרטנר כזה יכול להיות על בסיס של מערכת יחסים ארוכת טווח, או על בסיס של מערכת קצרה עד קצרצרה. הבדיקה שלי, ביחס לכן או לא מין, יש לה קריטריון אחד שהוא וטו - אני רוצה? עכשיו, כרגע, אני רוצה? אני נמנעת ממין שאני לא רוצה בו, ואינני חולמת כלל להמנע ממין שאני מעוניינת בו. (כמובן, אפשר להכניס לכאן ענייני מוסר שונים; מין עם אדם שאיננו פנוי, למשל - וטו או לא וטו? אבל אני בכוונה מתעלמת מהם כרגע, משום שהנקודה היא היחס למין עצמו). באותו אופן, שבו אני מכירה בכך שחלק גדול מהצרכים שלי מושפע מהחברה, החינוך, הטמעות שנעשו בי, וכן הלאה, באותו אופן שאני מכירה בכך שהרבה מאד בחירות שאני עושה במישורים אחרים אינן חופשיות מכל אלה, (כל הבחירות שאני עושה, אפילו), כך אני מכירה גם בזה, שיכול להיות שהנאתי ממין, שדרך עשיית המין שאני שותפה לו, אינן חופשיות, ובמצב חברתי אחר - היו שונות. אלא שזו אני, כרגע. ואני הזו, רוצה לחיות את החיים ולהנות מהם. וויתור על מין, נראה לי כמו ויתור על אוכל, או על שינה - דרך לצמצם אותי, במקום להרחיב את הדרכים שבהן מותר לי ורצוי לי ללכת. אשה פמיניסטית, במובן הזה, בעיני, היא אשה בוחרת. בוחרת בל רגע. קשה מאד לחיות כשהבחירות תכופות, והאחריות לעצמך מעייפת. אבל היא, בעיני לפחות, הכרחית, כדי לאפשר חיים, כדי לאפשר חיים שיש בהם הנאה וכבוד ואושר. החלטות של הכל או כלום, הן דרך של מניעה כוללת, שמפחיתות את הצורך בבחירה, ובכך מדכאות את הבוחרות בהן (וגם את הבוחרים בהן, כמובן), בעצמן. זו דעתי, ואני אשמח לשמוע דעות נוספות. וגם - אני מודה לזו ששאלה, ואילצה אותי לנסח לעצמי את התשובה שלי.
