אחח... מתסכל
מכירה אותה כבר כמה שנים אבל רק לאחרונה הכרתי באמת.
נקשרתי, התאהבתי, אפילו אהבתי...
הפעם, שלא כמו בשאר הפעמים, זה התחיל לאט ובמתינות.
היה לה רגש כלפי, משהו אפלטוני. היא הרי לא לסבית אז איך יתכן שיקרה ביננו משהו...?
היא דרשה את קרבתי,את שיחתי את המגע, ואפילו את הריח שלי, ואני מצידי זרמתי ונהנתי לשתף בדברים שמעולם לא עלו על דל שפתיי.ואולי אפילו על דל מחשבתי...
היא נתנה תחושה בטוחה, מכילה, ואני אט אט התמסרתי והתחלתי תוך כדי ספקות לבנות את אמוני בה.
עדיין לא התאהבתי. היא בכלל לא הסגנון שחשבתי שמתאים לי. בכלל לא נמשכתי אליה, אפילו לא קצת ולא ראיתי בדמיון הכי מפותח שיש לי את שתינו נקשרות זו בזו.
אבל איכשהו קרה הדבר. פתאום אורו עיניי וראיתי לפני את הדבר הכי מדהים שייחלתי לראות, את האישה שבחלומות הכי טובים לא קיוויתי למצוא.
אולי זו היתה הקרבה הפיזית שנוצרה ביננו, אולי הקרבה הנשמתית ואולי גם וגם...
פתאום מצאתי עצמי חושבת עליה ורק עליה. בלי יכולת לתפקד בצורה נורמאלית. מיום ליום אוהבת יותר ויותר...
נפתחנו זו לזו בצורה כמעט טוטאלית. שכבנו. בפעם הראשונה שלי. היה תענוג לא נורמאלי
אני אוהבת אותך כל כך!!! רוצה אותך לנצח!!! אני רוצה לצרוח... אבל היא לא נותנת לי. איכשהו התקרר לה הרגש וככל שאני מגלה יותר גינוני אהבה, ככה נוצרות סביבה יותר חומות ומבצרים.
אני משתדלת להפחית אבל בפנים הלב כואב והבטן מתחילה לשרוף.
נמאס לי מהחרא הזה! כל חיי שמרתי את רגשותי בפנים ולא העזתי לשתף אף אחת. ליבי נשרף לו לאיטו. ועכשיו, כשסוף סוף יש לי בת זוג אני לא יכולה לבטא את רגשותי מחשש שזה ירחיק אותה. אני מוצאת את עצמי מודדת ושוקלת את המילים , את מספר ההודעות, ומאבדת את כל הכיף והספונטניות שדרושים לקשר.
ועוד פרט לא כ"כ שולי. יש לה חבר.
פעם כמעט ויתרתי ועזבתי אבל אז הרצון שלה התעורר מתרדמתו. ומיד גם רצוני ושבתי לרצות בכל העוצמה. ושבנו להיות יחד.
אבל היא עדיין איתו, עדיין קצת אוהבת אותו ואני יכולה להשתגע רק מלחשוב על זה
איזה בילבול...
אני כל כך אוהבת אותך, כלכך רוצה אותך, כל כך מתגעגעת...
שיהיה לך טוב בכל אשר תבחרי...
ותודה לכל מי שקראה
מכירה אותה כבר כמה שנים אבל רק לאחרונה הכרתי באמת.
נקשרתי, התאהבתי, אפילו אהבתי...
הפעם, שלא כמו בשאר הפעמים, זה התחיל לאט ובמתינות.
היה לה רגש כלפי, משהו אפלטוני. היא הרי לא לסבית אז איך יתכן שיקרה ביננו משהו...?
היא דרשה את קרבתי,את שיחתי את המגע, ואפילו את הריח שלי, ואני מצידי זרמתי ונהנתי לשתף בדברים שמעולם לא עלו על דל שפתיי.ואולי אפילו על דל מחשבתי...
היא נתנה תחושה בטוחה, מכילה, ואני אט אט התמסרתי והתחלתי תוך כדי ספקות לבנות את אמוני בה.
עדיין לא התאהבתי. היא בכלל לא הסגנון שחשבתי שמתאים לי. בכלל לא נמשכתי אליה, אפילו לא קצת ולא ראיתי בדמיון הכי מפותח שיש לי את שתינו נקשרות זו בזו.
אבל איכשהו קרה הדבר. פתאום אורו עיניי וראיתי לפני את הדבר הכי מדהים שייחלתי לראות, את האישה שבחלומות הכי טובים לא קיוויתי למצוא.
אולי זו היתה הקרבה הפיזית שנוצרה ביננו, אולי הקרבה הנשמתית ואולי גם וגם...
פתאום מצאתי עצמי חושבת עליה ורק עליה. בלי יכולת לתפקד בצורה נורמאלית. מיום ליום אוהבת יותר ויותר...
נפתחנו זו לזו בצורה כמעט טוטאלית. שכבנו. בפעם הראשונה שלי. היה תענוג לא נורמאלי
אני אוהבת אותך כל כך!!! רוצה אותך לנצח!!! אני רוצה לצרוח... אבל היא לא נותנת לי. איכשהו התקרר לה הרגש וככל שאני מגלה יותר גינוני אהבה, ככה נוצרות סביבה יותר חומות ומבצרים.
אני משתדלת להפחית אבל בפנים הלב כואב והבטן מתחילה לשרוף.
נמאס לי מהחרא הזה! כל חיי שמרתי את רגשותי בפנים ולא העזתי לשתף אף אחת. ליבי נשרף לו לאיטו. ועכשיו, כשסוף סוף יש לי בת זוג אני לא יכולה לבטא את רגשותי מחשש שזה ירחיק אותה. אני מוצאת את עצמי מודדת ושוקלת את המילים , את מספר ההודעות, ומאבדת את כל הכיף והספונטניות שדרושים לקשר.
ועוד פרט לא כ"כ שולי. יש לה חבר.
פעם כמעט ויתרתי ועזבתי אבל אז הרצון שלה התעורר מתרדמתו. ומיד גם רצוני ושבתי לרצות בכל העוצמה. ושבנו להיות יחד.
אבל היא עדיין איתו, עדיין קצת אוהבת אותו ואני יכולה להשתגע רק מלחשוב על זה
איזה בילבול...
אני כל כך אוהבת אותך, כלכך רוצה אותך, כל כך מתגעגעת...
שיהיה לך טוב בכל אשר תבחרי...
ותודה לכל מי שקראה
