Tooliptoolip
New member
אחותי בבעיה חמורה
מנהלי הפורום שלום,
אני בת שלוש עשרה וחצי (כיתה ח') ולאחרונה אמי ואני התחלנו לדאוג לגבי אחותי הקטנה, בת 12. מגיל 9 היא החלה להעלות במשקל בצורה דרסטית ולהזניח את המראה הכללי שלה- צריך להזכיר לה להתקלח (ואם לא, היא יכולה לשכוח מכך ולא להתקלח למשך שלושה ימים ואפילו יותר), לצחצח שיניים, להזכיר לה לזרוק את הבגדים לכביסה (אמי מספרת שהיא מנקה את החדר שלה כל יום, וכל יום היא מוצאת בגדים נקיים ומלוכלכים זרוקים בבלגן על הרצפה, שיערות, נייר טואלט מלוכלך וכו') וכשהיא חוזרת הביתה, היא מסתגרת בחדר למשך כל שעות אחר הצהריים, והיא יוצאת רק לארוחות וכדי ללכת לשירותים. (פעם היא הייתה רובצת על הספה מול הטלוויזיה, אבל עכשיו גם זה לא.)
אתמול אמי אמרה לי שבתור אחותה הגדולה אולי אוכל לברר מה קורה איתה, אולי היא בדיכאון, אולי היא בתקופה של מרדנות. אמי היא אדם מאוד ביקורתי, ואני שמה לב שהיא כל הזמן פוגעת באחותי וצועקת עליה, שהיא לא מתקלחת ולא אסתטית, שהיא חיה בלכלוך ושהיא נרקבת בחדר שלה, לכן היא ביקשה ממני שאדבר עם אחותי ואנסה לשלוף אותה מהדיכאון או מהמרדנות או מה שלא בסדר איתה.
אתמול עשיתי את זה- ניגשתי לחדרה, שהיה מסריח וחנוק כי היא לא פותחת חלונות, ודיברתי איתה על הכל. התחלתי מאסתטיות - אמרתי לה שהיא צריכה לשטוף פנים ולנקות אותם, להתקלח לפחות פעם ביומיים, לאסוף את השיער ולזרוק את הבגדים לכביסה. בנוסף, הצעתי לה עזרה בסידור החדר והארון, והיא הסכימה.
חשוב לי לציין שאחותי מאוד אוהבת להקה בשם "וואן דיירקשן" (השם לא משנה) ועוד שחקנית בשם "דבי ראיין" (שהיא שחקנית בדיסני). כל החדר שלה מלא בפוסטרים של המפורסמים האלה. שאלתי אותה מה קורה במצבה החברתי, והיא ענתה שהיא לא אוהבת לבלות הרבה, ובנוסף, היא לא אוהבת להשקיע בעצמה באופן כללי (מה שמסביר את תופעת ההזנחה הכללית שלה). שאלתי אותה אילו שירים היא אוהבת, והיא ענתה שהיא לא יודעת, אפילו שכל החדר שלה מכוסה בפוסטרים של הלהקה האהובה עליה.
היא קצת נפתחה בפניי והצלחתי לחדור את החומה שהיא הציבה בינה לבין כולם, והיא אמרה לי שהיא רוצה להיות יפה כמו דבי ראיין ההיא. שאלתי אותה למה היא לא מנסה להיות יפה כמוה, ואז היא אמרה לי שהיא לא מנסה, כי יש לה חלומות.
היא סיפרה לי שהיא יצרה לעצמה עולם דמיוני, שבו היא מפורסמת, שחקנית בהוליווד, היא פגשה את דבי ראיין, וואן דיירקשן ועוד כל מיני מפורסמים (ג'סטין ביבר, דמי לובאטו ועוד). היא חלמה שאחד מהבנים בלהקה הוא חבר שלה, ושהיא יפה ומצליחה. אבל זה חמור יותר ממה שזה נשמע. היא אמרה שבאמצע היום, לפתע תוקפות אותה "הזיות", אני לא יודעת איך לקרוא לזה. היא סיפרה, שרגע אחד היא מסתכלת על הארון בחדר שלה, ואז פתאום משתנה התמונה והיא על השטיח האדום. שהעיניים שלה פתאום מתעוורות, והיא חיה בתוך חלום. היא אמרה שהיא רואה את עצמה מהצד, לא באמת חווה את החלום מגוף ראשון.
בשלב הזה התחלתי להילחץ- אחותי היא חולת נפש ? וזה לא מסתיים רק בחלומות על הוליווד. לפני שבועיים בערך, היא ראתה את הסרט "טיטאניק", והיא סיפרה לי שהיא דמיינה את עצמה כרוז שמנסה לחלץ את ג'ק מהאזיקים. היא גם קראה את הספר הראשון בסדרת "משחקי הרעב" והיא סיפרה שהיא ראתה את עצמה כגיבורת הסיפור האמיצה.
זה הזיות, ממש הזיות, לא חלום בהקיץ. היא סיפרה שלפעמים היא רואה את אמא שלה בחלומות, אבל היא לא יודעת שזו אמא שלה, ורק כשמשהו "מעיר" אותה מהחלום, היא מבינה שזו הייתה אמא שלה. היא אמרה שהיא לא רוצה שההזיות ייפסקו, כי יותר טוב לה שם משטוב לה בחיים האמיתיים, וזו הסיבה שלא אכפת לה כלל מאיך שהיא נראית, ומה מצבה בעולם האמיתי (המצב החברתי שלה גרוע, אבל בלימודים היא ממוצעת). בנוסף, היא אמרה שהיא ממש מפחדת לצאת מהעולם הדמיוני שהיא יצרה לעצמה, כי היא לא יודעת מה יקרה לה.
יש שני דברים שמטרידים אותי, והראשון הוא - האם אחותי חולת נפש ? היא משוגעת ? היא צריכה ללכת לטיפול, בזה אני בטוחה.
השני הוא, שהיא לא רוצה לספר על כך לאף אחד, ואני היא האדם היחיד שלו היא סיפרה. היא אמרה שהיא מפחדת לספר להורים, כי היא לא רוצה שהם יחשבו שיצאה להם בת מטורפת, ושאני היחידה שהיא בוטחת בה. היא אמרה שהיא בוטחת בי שאני לא אנפץ לה את העולם הדמיוני והמאושר שלה, למרות שהיא -כן- יודעת שהוא לא טוב לה. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מאבדת את עצמה, שהאישיות שלה הולכת ונעלמת, ורק החלומות נמצאים. היא אמרה שהיא חיה רק בשביל להזות, ואז היא היססה ואמרה שהייתה תקופה שבה ההזיות נפסקו, והיא הראתה לי את מפרק כף היד שלה.
כמעט התעלפתי כשראיתי שלושה פסים אדומים על מפרק כף היד שלה. היא אמרה שהיא לא באמת ניסתה להתאבד, היא רק הרגישה נורא שאין לה שום אושר, ושההזיות נפסקו, לכן היא הרגישה צורך להכאיב לעצמה. היא הרגיעה אותי ואמרה שהיא לא מזוכיסטית וכבר לא מכאיבה לעצמה, אבל אני חושדת שהיא באמת ניסתה להתאבד.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שאנ מצטערת שחשבתי עליה את כל הדברים הנוראיים שחשבתי עליה, ושזה טוב שהיא סיפרה לי. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר באמצעות דמיון מודרך- אמרתי לה שהעולם הדמיוני הוא עננים ורודים רעילים, ושאני מוט ברזל חזק שחדר מבעד לעננים ולקח אותה משם, בחזרה לכדור הארץ. עשיתי את זה כדי שהיא לפחות תהיה איתי. ואז היא סיפרה לי שממש כרגע, בזמן שעשיתי לה את הדמיון המודרך, היא הזתה שאת השיחה הפרטית שעשינו, עשינו מול כל הכיתה שלה.
היה חושך בחדר, וכנראה שזה מה שגרם לה להזות (היא אמרה שהיא הוזה טוב יותר בחושך ושקט). הדלקתי את האור והמשכתי בדמיון המודרך, אמרתי שהיא חוזרת לשממה, שהיא הסביבה שמבחוץ כרגע (חברים, הורים, מצב עצמי וכו') ושהיא צריכה להתחיל לבנות את האישיות שלה על כדור הארץ. אמרתי לה שאני אעזור לה לחזור לעצמה. שאלתי אותה מתי זה התחיל, היא ענתה שבגיל 8 ההזיות התחילו (למרות שהיא התחילה להשמין רק בגיל 9). הצעתי לה לתלוש את כל הפוסטרים של האנשים שהיא הוזה את עצמה איתם, ולקרוע אותם, כדי שהיא תרגיש שהיא התגברה עליהם. היא אמרה שבינתיים היא מוכנה רק לתלוש אותם מהקיר, אבל לא לקרוע אותם. ליתר ביטחון, הצעתי לה להחביא אותם בחדר שלי, כדי שהיא לא תתפתה לתלות אותם שוב.
אני לא יודעת מה לעשות. אין לי את היכולת להוציא אותה מזה, אפילו שאני יודעת מה עובר עליה, ומה הסיבה לכל מה שקרה. מתחילת גיל 9 היא סיפרה שהיא לא אוהבת את עצמה, שהיא חושבת שהחיים שלה בזבל, ולכן המוח שלה יצר, לא בשליטתה של אחותי, עולם טוב יותר בשבילה. אבל למרות שאני יודעת הכל, אני לא יודעת מה לעשות, כי מעולם לא טיפלתי במישהו, ואני לא פסיכולוגית. הבעיה היא, שהבטחתי לה שלא אספר להורים, כי הם ישלחו אותה לפסיכולוג ש"סתם ישאל שאלות מטומטמות ורק יחשוב שהוא עוזר", לדבריה. לסבא וסבתא כמובן שאיני יכולה לספר, כי סבתא שלי חיה בסרט וסבא מנותק לגמרי. אין לנו משפחה מורחבת, וגם אם היה, לא יכולתי לפנות אליהם ! אני לא יכולה לשלוח אותה לפסיכולוג בעצמי, כי זה עולה כסף, וצריך לנסוע, וכו' וכו'... אני רק בת ארבע עשרה, ואפילו שאחותי הסכימה שאעזור לה, אני חושבת שהיא לא רוצה לשכוח מהעולם הדמיוני במאה אחוז. היא עדיין מצטערת, לפי דעתי, שהיא חשפה אותו, ושהיא יצאה ממנו קצת (היום שאלתי אותה אם החלומות חזרו, והיא ענתה שהם היו מעומעמים יותר- היא הייתה מודעת שזו לא הייתה המציאות, והיא עדיין ראתה את מה שסביבה באמת, במקביל לעולם הדמיוני) אז כנראה שיש שיפור. אבל אני לא יודעת איך להעלים את החלומות לגמרי, ואני נואשת לעזרה. אני צריכה שתתנו לי עצות מה לומר לה, איך להציל אותה. אני מפחדת שהיא תכאיב לעצמה, ומפחדת שהיא תאבד את עצמה לגמרי ותשתגע. אני מרגישה מבועתת, למען האמת. יש אפשרות לדבר עם מישהו בטלפון, פסיכולוג שייתן לי באופן אישי עצות ודרכי התמודדות עם אחותי ? בחינם ? ואפילו לא זה, אפילו כאן, בפורום, מישהו שיודע איך להתחיל לטפל בזה ? כי לי ממש אין מושג.
בתודה, אנונימית מודאגת.
מנהלי הפורום שלום,
אני בת שלוש עשרה וחצי (כיתה ח') ולאחרונה אמי ואני התחלנו לדאוג לגבי אחותי הקטנה, בת 12. מגיל 9 היא החלה להעלות במשקל בצורה דרסטית ולהזניח את המראה הכללי שלה- צריך להזכיר לה להתקלח (ואם לא, היא יכולה לשכוח מכך ולא להתקלח למשך שלושה ימים ואפילו יותר), לצחצח שיניים, להזכיר לה לזרוק את הבגדים לכביסה (אמי מספרת שהיא מנקה את החדר שלה כל יום, וכל יום היא מוצאת בגדים נקיים ומלוכלכים זרוקים בבלגן על הרצפה, שיערות, נייר טואלט מלוכלך וכו') וכשהיא חוזרת הביתה, היא מסתגרת בחדר למשך כל שעות אחר הצהריים, והיא יוצאת רק לארוחות וכדי ללכת לשירותים. (פעם היא הייתה רובצת על הספה מול הטלוויזיה, אבל עכשיו גם זה לא.)
אתמול אמי אמרה לי שבתור אחותה הגדולה אולי אוכל לברר מה קורה איתה, אולי היא בדיכאון, אולי היא בתקופה של מרדנות. אמי היא אדם מאוד ביקורתי, ואני שמה לב שהיא כל הזמן פוגעת באחותי וצועקת עליה, שהיא לא מתקלחת ולא אסתטית, שהיא חיה בלכלוך ושהיא נרקבת בחדר שלה, לכן היא ביקשה ממני שאדבר עם אחותי ואנסה לשלוף אותה מהדיכאון או מהמרדנות או מה שלא בסדר איתה.
אתמול עשיתי את זה- ניגשתי לחדרה, שהיה מסריח וחנוק כי היא לא פותחת חלונות, ודיברתי איתה על הכל. התחלתי מאסתטיות - אמרתי לה שהיא צריכה לשטוף פנים ולנקות אותם, להתקלח לפחות פעם ביומיים, לאסוף את השיער ולזרוק את הבגדים לכביסה. בנוסף, הצעתי לה עזרה בסידור החדר והארון, והיא הסכימה.
חשוב לי לציין שאחותי מאוד אוהבת להקה בשם "וואן דיירקשן" (השם לא משנה) ועוד שחקנית בשם "דבי ראיין" (שהיא שחקנית בדיסני). כל החדר שלה מלא בפוסטרים של המפורסמים האלה. שאלתי אותה מה קורה במצבה החברתי, והיא ענתה שהיא לא אוהבת לבלות הרבה, ובנוסף, היא לא אוהבת להשקיע בעצמה באופן כללי (מה שמסביר את תופעת ההזנחה הכללית שלה). שאלתי אותה אילו שירים היא אוהבת, והיא ענתה שהיא לא יודעת, אפילו שכל החדר שלה מכוסה בפוסטרים של הלהקה האהובה עליה.
היא קצת נפתחה בפניי והצלחתי לחדור את החומה שהיא הציבה בינה לבין כולם, והיא אמרה לי שהיא רוצה להיות יפה כמו דבי ראיין ההיא. שאלתי אותה למה היא לא מנסה להיות יפה כמוה, ואז היא אמרה לי שהיא לא מנסה, כי יש לה חלומות.
היא סיפרה לי שהיא יצרה לעצמה עולם דמיוני, שבו היא מפורסמת, שחקנית בהוליווד, היא פגשה את דבי ראיין, וואן דיירקשן ועוד כל מיני מפורסמים (ג'סטין ביבר, דמי לובאטו ועוד). היא חלמה שאחד מהבנים בלהקה הוא חבר שלה, ושהיא יפה ומצליחה. אבל זה חמור יותר ממה שזה נשמע. היא אמרה שבאמצע היום, לפתע תוקפות אותה "הזיות", אני לא יודעת איך לקרוא לזה. היא סיפרה, שרגע אחד היא מסתכלת על הארון בחדר שלה, ואז פתאום משתנה התמונה והיא על השטיח האדום. שהעיניים שלה פתאום מתעוורות, והיא חיה בתוך חלום. היא אמרה שהיא רואה את עצמה מהצד, לא באמת חווה את החלום מגוף ראשון.
בשלב הזה התחלתי להילחץ- אחותי היא חולת נפש ? וזה לא מסתיים רק בחלומות על הוליווד. לפני שבועיים בערך, היא ראתה את הסרט "טיטאניק", והיא סיפרה לי שהיא דמיינה את עצמה כרוז שמנסה לחלץ את ג'ק מהאזיקים. היא גם קראה את הספר הראשון בסדרת "משחקי הרעב" והיא סיפרה שהיא ראתה את עצמה כגיבורת הסיפור האמיצה.
זה הזיות, ממש הזיות, לא חלום בהקיץ. היא סיפרה שלפעמים היא רואה את אמא שלה בחלומות, אבל היא לא יודעת שזו אמא שלה, ורק כשמשהו "מעיר" אותה מהחלום, היא מבינה שזו הייתה אמא שלה. היא אמרה שהיא לא רוצה שההזיות ייפסקו, כי יותר טוב לה שם משטוב לה בחיים האמיתיים, וזו הסיבה שלא אכפת לה כלל מאיך שהיא נראית, ומה מצבה בעולם האמיתי (המצב החברתי שלה גרוע, אבל בלימודים היא ממוצעת). בנוסף, היא אמרה שהיא ממש מפחדת לצאת מהעולם הדמיוני שהיא יצרה לעצמה, כי היא לא יודעת מה יקרה לה.
יש שני דברים שמטרידים אותי, והראשון הוא - האם אחותי חולת נפש ? היא משוגעת ? היא צריכה ללכת לטיפול, בזה אני בטוחה.
השני הוא, שהיא לא רוצה לספר על כך לאף אחד, ואני היא האדם היחיד שלו היא סיפרה. היא אמרה שהיא מפחדת לספר להורים, כי היא לא רוצה שהם יחשבו שיצאה להם בת מטורפת, ושאני היחידה שהיא בוטחת בה. היא אמרה שהיא בוטחת בי שאני לא אנפץ לה את העולם הדמיוני והמאושר שלה, למרות שהיא -כן- יודעת שהוא לא טוב לה. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מאבדת את עצמה, שהאישיות שלה הולכת ונעלמת, ורק החלומות נמצאים. היא אמרה שהיא חיה רק בשביל להזות, ואז היא היססה ואמרה שהייתה תקופה שבה ההזיות נפסקו, והיא הראתה לי את מפרק כף היד שלה.
כמעט התעלפתי כשראיתי שלושה פסים אדומים על מפרק כף היד שלה. היא אמרה שהיא לא באמת ניסתה להתאבד, היא רק הרגישה נורא שאין לה שום אושר, ושההזיות נפסקו, לכן היא הרגישה צורך להכאיב לעצמה. היא הרגיעה אותי ואמרה שהיא לא מזוכיסטית וכבר לא מכאיבה לעצמה, אבל אני חושדת שהיא באמת ניסתה להתאבד.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שאנ מצטערת שחשבתי עליה את כל הדברים הנוראיים שחשבתי עליה, ושזה טוב שהיא סיפרה לי. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר באמצעות דמיון מודרך- אמרתי לה שהעולם הדמיוני הוא עננים ורודים רעילים, ושאני מוט ברזל חזק שחדר מבעד לעננים ולקח אותה משם, בחזרה לכדור הארץ. עשיתי את זה כדי שהיא לפחות תהיה איתי. ואז היא סיפרה לי שממש כרגע, בזמן שעשיתי לה את הדמיון המודרך, היא הזתה שאת השיחה הפרטית שעשינו, עשינו מול כל הכיתה שלה.
היה חושך בחדר, וכנראה שזה מה שגרם לה להזות (היא אמרה שהיא הוזה טוב יותר בחושך ושקט). הדלקתי את האור והמשכתי בדמיון המודרך, אמרתי שהיא חוזרת לשממה, שהיא הסביבה שמבחוץ כרגע (חברים, הורים, מצב עצמי וכו') ושהיא צריכה להתחיל לבנות את האישיות שלה על כדור הארץ. אמרתי לה שאני אעזור לה לחזור לעצמה. שאלתי אותה מתי זה התחיל, היא ענתה שבגיל 8 ההזיות התחילו (למרות שהיא התחילה להשמין רק בגיל 9). הצעתי לה לתלוש את כל הפוסטרים של האנשים שהיא הוזה את עצמה איתם, ולקרוע אותם, כדי שהיא תרגיש שהיא התגברה עליהם. היא אמרה שבינתיים היא מוכנה רק לתלוש אותם מהקיר, אבל לא לקרוע אותם. ליתר ביטחון, הצעתי לה להחביא אותם בחדר שלי, כדי שהיא לא תתפתה לתלות אותם שוב.
אני לא יודעת מה לעשות. אין לי את היכולת להוציא אותה מזה, אפילו שאני יודעת מה עובר עליה, ומה הסיבה לכל מה שקרה. מתחילת גיל 9 היא סיפרה שהיא לא אוהבת את עצמה, שהיא חושבת שהחיים שלה בזבל, ולכן המוח שלה יצר, לא בשליטתה של אחותי, עולם טוב יותר בשבילה. אבל למרות שאני יודעת הכל, אני לא יודעת מה לעשות, כי מעולם לא טיפלתי במישהו, ואני לא פסיכולוגית. הבעיה היא, שהבטחתי לה שלא אספר להורים, כי הם ישלחו אותה לפסיכולוג ש"סתם ישאל שאלות מטומטמות ורק יחשוב שהוא עוזר", לדבריה. לסבא וסבתא כמובן שאיני יכולה לספר, כי סבתא שלי חיה בסרט וסבא מנותק לגמרי. אין לנו משפחה מורחבת, וגם אם היה, לא יכולתי לפנות אליהם ! אני לא יכולה לשלוח אותה לפסיכולוג בעצמי, כי זה עולה כסף, וצריך לנסוע, וכו' וכו'... אני רק בת ארבע עשרה, ואפילו שאחותי הסכימה שאעזור לה, אני חושבת שהיא לא רוצה לשכוח מהעולם הדמיוני במאה אחוז. היא עדיין מצטערת, לפי דעתי, שהיא חשפה אותו, ושהיא יצאה ממנו קצת (היום שאלתי אותה אם החלומות חזרו, והיא ענתה שהם היו מעומעמים יותר- היא הייתה מודעת שזו לא הייתה המציאות, והיא עדיין ראתה את מה שסביבה באמת, במקביל לעולם הדמיוני) אז כנראה שיש שיפור. אבל אני לא יודעת איך להעלים את החלומות לגמרי, ואני נואשת לעזרה. אני צריכה שתתנו לי עצות מה לומר לה, איך להציל אותה. אני מפחדת שהיא תכאיב לעצמה, ומפחדת שהיא תאבד את עצמה לגמרי ותשתגע. אני מרגישה מבועתת, למען האמת. יש אפשרות לדבר עם מישהו בטלפון, פסיכולוג שייתן לי באופן אישי עצות ודרכי התמודדות עם אחותי ? בחינם ? ואפילו לא זה, אפילו כאן, בפורום, מישהו שיודע איך להתחיל לטפל בזה ? כי לי ממש אין מושג.
בתודה, אנונימית מודאגת.