תיקי יקרה שלום לך.וכמובן שומבי היקר
לרגע לא אתחבר לאוצר המילים של שומבי,אך אני ממש רוצה לחבר אותך למציאות.כללי המשחק המאוד מוכרים לנו לאורך כל השנים מאד משתנים עם הגיוס לצבא. בתקופת הלימודים כולם פחות או יותר מסתדרים,החל מדיבור עם המורה ובית הספר וכלה בהצמדת סייעת לילד.גם עם מאד קשה המסגרת וההצע מאפשרים לילדים פחות או יותר לחיות עם הטורט בשלום.מהדיווחים של כולנו אנו למדים שאשפר להתמודד . עם הגיוס לצבא הכל משתנה.בדר"כ אין עם מי לדבר.הכדור פתאום לא בידינו ההורים וכל ההתמודדות היא של הילדים.המפקדים הצעירים,החובשים והרופאים הצבאיים (לפחות חלקם) לא מכירים את התסמונת,ומה שהם רואים לנגד עיניהם זה בחור/ה חצוף, מקלל ,היפראקטיבי,זז לכל הכיוונים,מוזר... חברה אנחנו מדווחים מהשטח .לפני שנה שני בנינו התגייסו .תיקי פעלנו בדיוק לפי מה שאמרת ויותר מזה ,החל מדיווח ללשכת גיוס ,אין ספור בדיקות רפואיות,מכתב המלצה מפרופ" קורצין לגבי מצבם ,הפעלנו את כל הקשרים בעולם להתאים שיבוץ מתאים וחשבנו שהצלחנו.עם הגיוס החלו ילדינו להתמודד עם מציאות שלא היתה מוכרת עד אז.הבעיות ממש לא התקבלו בהבנה ואנחנו מצאנו את עצמנו פעמים רבות מתקשרים לרופאים צבאיים וצועקים להם: "היי, תסביר לכולם שישי לו טורט " חברה הכל תלוי ביכולת ובחוסן של הילדים להתמודד .הגדול מבין בניי מיד הבין את העסק ,נלחם להעלות פרופיל ,ולאחר חצי שנה בצבא בתור פרופילניק חסר תכלית הוא גויס כלוחם לשריון החל טירונות מהתחלה ,אין מאושר ממנו ואנו הפכנו להורים רגילים עם כל הדאגות וכולי. הבן הצעיר יותר עבר את כל המיונים לחיל חינוך והיה אמור להתגייס לצוות טכני של הלהקות הצבאיות (הוא עוסק בהגברה).עם גיוסו, לפני הפינוי וללא כל הודעה כל הגיוס נלקח למשטרה הצבאית וכאן עברנו יחד איתו כמעט עשרה מדורי גהינום.דיברנו עם כל העולם שזה ממש לו בשבילו .הקשיים שלו היו רבים ביותר .במהלך שירות של חצי שנה הוא היה מרותק פעמים רבות,משפטים על ימין ושמאל עונשים והכי חשוב אין עם מי לדבר.הטורט החמיר לעוצמות שלא הכרנו קודם ,טיקים קשיים חרדות ,התנהגות אובססיבית קשה .בצר לו הוא פנה לקב"ןושידר מצוקה מאד גדולה .גם אנחנו נפגשנו עם הקבנ"ית ולראשונה חשבנו שיש הפעם עם מי לדבר .ממנה הסתבר לנו שבתיקו הרפואי לא מוזכר הטורט למרות שהוא דיווח על הכל וכזכור עבר את כל הבדיקות.היא פנתה למפקדים וידעה אותם בבעיותיו אך ללא הועיל כלום לא השתנה ,גם בעלי פנה למפקדים(בצבא אוהבים יותר את הגברים) וניסה להסביר אודות התיסמונת אך התשובה לה זכה סימרה את כל שערותיו והוא בעצם קירח,המפקד אמר לו שיש לו המון בחורים דפוקים במחלקה והוא לא יכול לזכור מה הבעיה של כל אחד. חברה לא אכביד עליכם יותר אך הגענו לשפל המדרגה ומאד חששנו מההדרדרות הבריאותית של הילדון ולכן בלב מאד כבד לחצנו על שיחררו מהצבא. שומבי היקר קח את עצמך בידים ועזוב את הנקמות הם לא יועילו לך בכלום. תחשוב שהשתחררת מהצבא כמו כולם ותתחיל את חייך. בננו עובד מאד קשה ,מתעתד לצאת ללמוד סאונד,והחשוב מכל ,כל התופעות הקשות שכל כך התעצמו בצבא ממש נעלמו וכמעט אין זכר לטורט. מצטערת אם יצא ארוך ,אך תיקי וכולם נהיה הכי משקיעים בעולם וילדינו יהיו הכי מתמודדים נזכור שיש מקומות שלא נוכל להשפיע וזה מאד מאד קשה. בהאהבה צביה.