ברוח הציניות יכולה לספר מנסיוני
שאכן ישנם אנשים שנותנים וזהו. ביד אחת, וביד השנייה אטומים וזהו. אין אדם שנותן ללא תמורה, ישנם מעטים שלנתינה שלהם יש תשואה מועטת בצורת תחושת סיפוק, וישנם כאלה שמתייחסים אל הנתינה כאל ערך מוסף בדרך ליצירת קשרים עסקיים שתועלתם להם ורק להם, או תועלת טריויאלית בצורת החזרי/מקלטי מס, או סתם הרגעת המצפון מסיבות כאלה ואחרות. מי ששמע על סערת "בית הגלגלים" בהרצליה פיתוח (לא מצאתי לינק, אבל בקצרה - עמותת תושבי מערב העיר מביעה התנגדות נחרצת להקמתו של בית הגלגלים - בית לפגועי שיתוק מוחין על כסאות גלגלים - בתחומי השכונה מפאת הירידה שעלולה להיגרם לערך בתיהם) - מבין כמה דוגמא אקטואלית זו היא מראה למציאות. בית הגלגלים קיים שם כבר 20 או 30 שנה, נודד משכירות בבית אחד לשכירות בבית אחר, בשכונה הזו, היוקרתית. תושבי השכונה - מהאלפיון העליון, נמנים על אותו חוג מצומצם המונה כמה מאות בני אדם, שתורם ונותן ה-מ-ו-ן, להרבה גופים, גם לפגועי מוחין (ואני יודעת כי אני מכירה את האנשים הגופים והאירועים שבמסגרתם ניתנות התרומות האלה). אף אחד (מהם ואחרים) לא נותן סתם. תמיד יש שם איזושהי אג'נדה מאחורי הנתינה. וזה לגיטימי. ואני בטוחה שגם מי שנהנה מהתרומות האלה לא נכנס ומפשפש במניעים - העיקר ניתן מה שנצרך. אבל אולי כדאי באמת לא לטעות - מלאכים יש רק בשמיים. בני אדם נותנים כי הם מקבלים. ממש. לא רק תחושת סיפוק. וככה זה נראה מהזוית שלי.