אחוות נשים

kisslali

New member
אחוות נשים

בשבת ראינו את הסרט "נערות לוח השנה" - טעות איומה לראות סרט כזה עם הילדים והבעל - טעות איומה! זה בערך כמו להושיב אותי מול הגמר במונדיאל
מאז אני לא מספיקה לחשוב על הטיפוסים השונים, על כמה ומה מסוגלות נשים לעשות (שגברים אולי לא) על זה שכשאנשים (בכלל זה נשים) עושים למען אחרים הם בעצם עושים רק למען עצמם, בקיצור הרבה חושבים נשאר לי מהסרט הזה... ללי
 
מבוסס על סיפור אמיתי

לא ראיתי את הסרט עדיין אבל קראתי עליו כשיצא לאקרנים בבריטניה. הבנתי שהעירום שלהן בלוח השנה היה חלק מתהליך של דינמיקה קבוצתית בפרוייקט למען הקהילה. השחקנית הראשית סיפרה בראיון ב BBC שהאוירה של הצוות (רובו נשים) באתר ההסרטה היתה יוצאת דופן. אחוות נשים מהסוג של פעם בחיים מאחורי הלקעים. זה לא קורה כל כך אם תחשבו על היריבות האיומה בין שחקניות. מתקשר לך לענין של לתת כדי לקבל?
 

kisslali

New member
לא מגלה ולו פסיק על הסרט

כי לי סיפרו משהו כללי וזה היה פשוט מיותר. אחד הסרטים היותר חזקים שראיתי (כאמור רק מבחינת הנושא) העלילה וכל השאר - סתמי לגמרי. ההומור הבריטי כמובן מעולה. אתן חייבות לראות! יודעת ברמת העיקרון על תחרותיות נשית, לא מכירה אישית ועוד פחות מכירה את עולם המשחק. לתת כדי לקבל? כן, אולי זה זה. ואולי אני פשוט אדם נאיבי במיוחד שנאחז בכל כוחו באמונה שיש מקומות/מצבים/אנשים/מערכות בהם אנשים נותנים וזהו. במצב רוח נאיבי, ללי
 
אנשים באמת נותנים וזהו

"לתת כדי לקבל" זה לא התחשבנות. זה מהאמונה שטוב נדבק לטוב ומה שאתה עושה לאחרים חוזר אליך. אפילו חיוך זה לתת.
כן, יש הרבה אנשים שנותנים וזהו. למה נאיבי? אנחנו לא באמריקה. אבל מצב רוח נאיבי זה יופי.
 

hrabba

New member
לא בטוחה תלתל........

אבל קמתי צינית על הבוקר והתמימות שלך שבתה את ליבי למדתי בדרך הקשה שלכל מי שנותן יש איזהשהוא אינטרס, אפילו לקרובים ביותר אדם לאדם בעקרון זאב, על כל השאר צריך להודות
 
זה ענין של תפיסה או ניסיון חיים?

לדעתי זה ענין של מסובב ותגובה. האינטרס של הנותנים הוא סיפוק מעצם העשיה. נתינה זה לא כסף אלא תמיכה ועזרה וחום ועידוד. ויש איזון בטבע - יש שנותנים ויש שמקבלים, יש מקבלים שלומדים לתת כדי לקבל יותר, ויש נותנים שלומדים לקבל. אני לא מציגה פה פילוסופיה זרה אלא ניסיון חיים אישי. הנתינה נותנת סיפוק וגם מלמדת, ומתלמידי השכלתי גם כן. אבל את יודעת איך זה - בנתינה יש גם סכנה של לרצות להניק כשהעגל לא רוצה לינוק. בגלל זה אמא תרזה נסעה להודו ואלברט שווייצר חי באפריקה. נותנים מהסוג שלהם הולכים למקום בו יש רעב תמידי. אלה לא מצליחים להיות מאושרים במקומותינו.
 

hrabba

New member
נסיון חיים שלצערי לא הוביל לשנוי

בתפיסה. איך האיש שלי אומר פראיירית היית ופראירית תשארי לא מצפה לתודה, אבל בהחלט מצפה שזה/זו שעזרתי להם לפני זמן לא צר לא יתקעו לי בגב סכין בחזרה. תאמיני לי תלתל במקרה כזה כל תחושת הספוק נעלמת
 
לא זוכרת שקרה לי דבר כזה

שתקעו לי סכין בגב. (לא נעים) -או שפוחדים ממני בגלל שאני "מכשפה" שחוזה עתידות ומה שאני אומרת קורה בסוף
-או שאין לי זיכרון ארוך. טפו-טפו
 
יודעת מה , יודעת איך

אקספי קשקושא - אין ספק שאת יודעת לתת. ביומיים האחרונים חשבתי לא מעט בענין של לתת כי זה נעוץ בתכנים בהם אני טרודה. אני ממש לא בטוחה במה שאני אומרת אבל פתאום נראה לי שזה לא רק מה נותנים אלא איך. עוד לא עיבדתי את הרעיון עד הסוף אבל בינתיים - מה דעתך? חוצמיזה, מה שלומך בימים אלה?
 

hrabba

New member
אווווווווופ

אני כותבת שוב. כי זה חשוב. אם ההודעה תצא פעמיים נא לא לשנוא אותי ברוח לתת ואיך לתת אז הנה דוגמא נהדרת, אני כמעט בכיתי
 
כשהתנדבות הופכת לדרך חיים

מאיר התחיל בתור מתנדב ובסוף הפך את זה למפעל חיים. יש הבדל מהותי בין שני אלה ואני מצדיעה לו על שניהם. להבדיל אלפי הבדלות, גם האולימפיאדה של לוס אנג'לס פעלה על מתנדבים (עשרות אלפים) וזה היה באמת מפעל שמביא דמעות (של קנאה). זו היתה האוליפיאדה הרווחית היחידה ולא בגלל שפעלה על מתנדבים. הכסף הגדול בא מרשיונות שידור וספונסורים והלך ישר לבנית מוסדות חינוך וספורט נוספים (בעיקר בקרב אוכלוסיה נזקקת). סתם אנקדוטה - תדעו לכם שיש לחטיבות השונות של האו"ם כל מיני גופי התנדבות כמו יוניצף. יש לי חברים שנסעו לספור זברות בקניה. בחיי.
 

noa128

New member
ברוח הציניות יכולה לספר מנסיוני

שאכן ישנם אנשים שנותנים וזהו. ביד אחת, וביד השנייה אטומים וזהו. אין אדם שנותן ללא תמורה, ישנם מעטים שלנתינה שלהם יש תשואה מועטת בצורת תחושת סיפוק, וישנם כאלה שמתייחסים אל הנתינה כאל ערך מוסף בדרך ליצירת קשרים עסקיים שתועלתם להם ורק להם, או תועלת טריויאלית בצורת החזרי/מקלטי מס, או סתם הרגעת המצפון מסיבות כאלה ואחרות. מי ששמע על סערת "בית הגלגלים" בהרצליה פיתוח (לא מצאתי לינק, אבל בקצרה - עמותת תושבי מערב העיר מביעה התנגדות נחרצת להקמתו של בית הגלגלים - בית לפגועי שיתוק מוחין על כסאות גלגלים - בתחומי השכונה מפאת הירידה שעלולה להיגרם לערך בתיהם) - מבין כמה דוגמא אקטואלית זו היא מראה למציאות. בית הגלגלים קיים שם כבר 20 או 30 שנה, נודד משכירות בבית אחד לשכירות בבית אחר, בשכונה הזו, היוקרתית. תושבי השכונה - מהאלפיון העליון, נמנים על אותו חוג מצומצם המונה כמה מאות בני אדם, שתורם ונותן ה-מ-ו-ן, להרבה גופים, גם לפגועי מוחין (ואני יודעת כי אני מכירה את האנשים הגופים והאירועים שבמסגרתם ניתנות התרומות האלה). אף אחד (מהם ואחרים) לא נותן סתם. תמיד יש שם איזושהי אג'נדה מאחורי הנתינה. וזה לגיטימי. ואני בטוחה שגם מי שנהנה מהתרומות האלה לא נכנס ומפשפש במניעים - העיקר ניתן מה שנצרך. אבל אולי כדאי באמת לא לטעות - מלאכים יש רק בשמיים. בני אדם נותנים כי הם מקבלים. ממש. לא רק תחושת סיפוק. וככה זה נראה מהזוית שלי.
 
כסף לא קונה אהבה

תעזבי את העשירים - הם חיים בעולם אחר אחרת לא היו עשירים. בעיני תרומה של עשירים זה לא נתינה אמיתית אלא מעשה לצרכי פטור ממס. וטוב שיש כאלה. אין לי טענות נגדם. אבל נתינה זה לא בכסף אלא במעש שצורך זמן ואנרגיה מהחיים שלך. התנדבות למען הקהילה, שיחה של שלוש שעות עם תלתל, לעזור לזקנה לרדת במדרגות, לקרוא בכף יד בחינם, וכאלה. כמו הדודות מניו יורק שגם תרמו כסף וגם באו ארצה כל שנה להתנדב באגודה למען החיל וחילקו סנדביצ'ים לחיילים שלנו בחאקי תחת השמש הקופחת של קיץ ים-תיכוני. הסיפוק שלהם נצץ מהעיניים. גם להגיד תודה לקופאית בסופרמרקט זה לתת כי היא לא שקופה. והרבה אנשים עוזרים במשהו בלי לשים לב כי לא אמרו להם תודה.
 
למעלה