אחד
יש אצלנו איזה קיקוני אחד בשכונה. כל היום מדבר עם עצמו, רוב הזמן מקלל, ונתקע בשלטים של מע``צ. פעם חשבתי שזה אידאולוגיה, כוס אחתוק מע``צ, אתם מניאקים עבריינים על האמאמ שלכם, אבל אחר כך הבנתי שזה סתם להתקע בעמודים. לא מתוכנן מדי. לא חכם מדי. פשוט סתם. נתן אוהב שאני שם את הראש שלי על החזה שלו. אתה מרגיש את הדפיקות, הוא שואל, ומביט בי בעיניים עמוק עמוק בשביל שלא יהיה לי לאן לברוח, כן, אני אומר, וואו. אני מרגיש. האמת שבהתחלה בכלל לא הרגשתי כלום, סתם אהבתי להניח את הראש שלי על החזה שלו, במיוחד לפני שהוא גילח, כי אחר כך זה היה סתמי כזה, ובהתחלה אמרתי לו שאני שומע רק בגלל שהוא הביט בי ככה. אתה שקרן, אמרתי לעצמי, אבל יש לזה סיבה טובה. אחר כך, אולי בגלל שרציתי לשמוע, אולי בגלל שלא רציתי להיות שקרן, ממש התחלתי לשמוע את הדפיקות לב שלו. בום בום. נתן בכושר. אתה אפילו לא יכול להרגיש את הדפיקות. הוא אומר שהוא כמו חיה רעה. רק לגעת והוא ישר מתפרץ. אחר כך אנחנו שוכבים. נתן אוהב שאני מאזין לדפיקות שלו לפני ואחרי. סגירת מעגל, הוא אומר. ואני מחייך. נתן אוהב לראות אותי מחייך. בלילה כשלבד לי אני מניח את הראש של הספה ומנסה להירדם. אני חרא בלהירדם. לא משנה מה אני עושה, לא משנה כמה אני עייף, שעות. פשוט שעות. יש איזו זוית אחת, נתן לימד אותי, כשאת שוכבת על הזוית של הראש עם חצי אוזן מקופלת והאוזן השניה מעורסלת בתוך הראש שלך, שאת גם יכולה להאזין לדפיקות הלב שלך. את הדפיקות לב שלי אין לי אף פעם בעיה לשמוע. אני לא בכושר, אז זה ממש המון בשניה. מה גם שהשומן עושה שיהיו לי המון חירחורים אז זה בכלל משתלב קטיושות לקרית שמונה. בלילה כשלבד לי אני מאזין לדפיקות הלב שלי. לא משהו מיוחד. לא משהו מבריק מדי. סתם דפיקות. אני מפחד לחשוב על זה יותר מדי האמת. אני מכיר את עצמי. בסוף הוא עוד יעצור רק בגלל שיימאס לו. אני מביט לכוכבים, רואה את העננים הולכים לשום מקום ואני עומד בכל מקום והדפיקות לב מציפות את כל ההוויה שלי. יש לי הוויה חרא. אף פעם לא אהבתי אותה. סביר להניח שאני אף פעם לא אוהב. בלילה כשלבד לי אני שוכב ליד המרפסת. נתן בחדר עושה משהו על המחשב ואני מאזין לדפיקות הלב כמו שנתן לימד אותי. בחוץ אני שומע את הקיקוני הזה. הבן אדם כל היום רק הולך ונתקע בעמודים. ולא סתם עמודים. חייבים להיות מקופרטים על שם מע``צ. הוא הולך ומדבר עם עצמו. רוב הזמן מקלל. יש איזה כוכב אחד שאני מכיר באופן אישי. אני, יש לי, לא רק חרא הוויה, יש לי גם חרא השכלה. שום דבר אני לא יודע. פעם חשבתי כי שום דבר לא מעניין אותי. היום אני יודע שזה לא מעניין אותי כי אני חרא בזה. שיכנוע עצמי כזה. למעשה, זה הדבר היחיד שאני טוב בו. לשכנע את עצמי בכל מיני דברים שאני רוצה. שעות שאני יכול להיכנס לכל דמות. לא לצאת ממנה לעולם. לעזוב את ההוויה חרא שלי ולהיות מישהו אחר. פעם ביום אני שאול מופז. אני אומר לכל האוגדות שלי להיות מאופקות בשביל שהמג``ד הכי זוטר בשטח יכול לעשות מלחמת עולם. אני יודע שהאוגדות שלי מלגלגות עלי, הפרסי הזה, הם אומרים, זה לא יילמד אותנו כלום. אבל, אין, אין מה לעשות. הדרגות שלי עושות את זה והם חייבים לבצע. אחרי הרמטכלות אני הולך לבקו``ם, משתחרר כמו שצריך, בלי מניירות של רמטכ``ל, והולך להיות מהנדס בניינים. אני אני אוהב להנדס בניינים. בעיקר באהו-האוס או משהו כזה. מעוגלים אבל. כמו שצריך. פינות זה דבר שלילי. רק מעוגלים. אחרי מנוחת הצהריים אני ראש ממשלה. נחמד אבל. אמין. ואחר כך אני אסטרונאוט שמפליג בחלל ודואג להשקות את כדור הארץ בשביל שלא יתחמם יותר מדי. מדי פעם אני גם במאדים. מסדר שם את האבנים בשביל שנאס``א יראו פרצופים מוזרים. כולם אומרים שאני עוף מוזר. כולם טועים. לא עוף ולא נעליים. אני פשוט מוזר. להגיד עוף זה לעשות איתי אמת. חסד ואמת. אני סתם מוזר. אני גם יודע שאני מוזר. לא צריך להיות גאון בשביל לנחש, ואני הרבה דברים, אבל גאון אני לא. פעם רציתי להיות אנטי מוזר. ניסיתי נורא. כולם אמרו לי שאני מעמיד פנים. אמרתי, אני זוכר, לאמא, שכולם לא אוהבים אותי. שמסתכלים עלי כזה מוזר. אמא אמרה שזה בסדר. שהיא מצטערת על המילה, אבל, תקשיב לי, אתה הבן שלי, ואני אוהבת אותך, ואתה מיוחד קצת אחרת. שכולם, סליחה על המילה, ילכו להזדיין. הם פשוט לא יכולים להבין אותך. אחר כך אמא חיבקה אותי גדול גדול. ואני אמרתי לה שאני ממש אוהב אותה. שכולם אוהבים את אמא שלהם, אבל אף אמא שלהם היא לא כמו האמא שלי. אחר כך היא שוב פעם נישקה אותי והלכה להכין לה בוץ לפני שהיא הולכת לנקות את הבתים. בזוית של העין ראיתי אותה בוכה. אולי בגלל הלנקות בתים. האמת שדיי בטוח שבגללי. אף פעם לא הייתה לי חברה. כולם אמרו לי שזה בסדר, זה בא עם הגיל, אתה, לאן יש לך למהר. וחוץ מזה, עדיף אהבה של פעם בחיים על פני מיליון חפוזים. אף פעם גם לא היה לי חפוז. אף פעם גם לא היה לי כלום. דן אומר שיש לו המון חברות אבל כולן רואות אותו בתור ידיד. שום דבר אחר. הן מדברות איתו על כאבי מחזור והוא רוצה לזיין להן את הצורה. אני אפילו ידידות אין לי. אפילו להגיד שהן מדברות איתי על טמפונים ואני רוצה לזיין להן את הצורה אני לא יכול להגיד. האמת שאני לא יכול להגיד שום דבר. בלילה אני אף פעם לא נרדם. אולי כי אני אוהב את הלילה. אולי כי אני לא נרדם אז החלטתי שאני אוהב את הלילה. אני מסתובב אצלנו פה בשכונה. הכלבים כבר מכירים אותי. אני כבר לא יודע מי הכלב האמיתי כאן אפילו. יש לילות של ירח מלא. הלילה בוהק והשמים קודחים. רוב הלילות סתם חשוכים. אפילו הצלליות לא מארחות לי חברה. אני הולך ככה עם עצמי. ככה כשאני לבד. יש איזה אחד שאני כל הזמן רואה מסתכל עלי מהקומה השלישית מפינת רמז ודיין. בבניין העגול הזה שיש שם. בניין יפה. בלי פינות. מעוגל כזה. כמו שצריך. כמו לה-קרה-מרייה. הוא בחור גדול כזה. הוא מביט בי ומחייך. אחר כך החבר שלו בא אליו. אני תמיד קולט אותו בשניה לפני שהתריס נסגר מניח אליו את הראש וכאילו מקשיב לחזה שלו. אני גם הייתי רוצה להקשיב פעם לחזה של מישהו. או מישהי. או משהו. סתם להניח את הראש על החזה ולהקשיב. לא מיני ולא נעליים. סתם להרגיש שאני לא לבד. אפילו שלא יאהבו אותי. רק שיהיו איתי. אני הולך ברחוב ונתקע בעמודים. אני אוהב שכואב לי. ככה אני מרגיש. הם אומרים שיש איזה קיקוני אחד בשכונה. שיש לו משהו עם מע``צ. אני מת לראות אותו יום אחד בחיים שלי. להגיד לו שגם אני הייתי פעם אחד כזה. שכולם מדברים אליו. מסתכלים כזה. שהיום אני ממש בסדר. תראה, אני אגיד לו, היום שאני רמטכ``ל ישראל. רוצה להגיד לו שיהיה בסדר. רוצה לתת לו חיבוק. רוצה להשליך לו את הדמעות. לתפוס אותו ולהניח אותו על החזה שלי. שיקשיב. שיהיה לא לבד.
יש אצלנו איזה קיקוני אחד בשכונה. כל היום מדבר עם עצמו, רוב הזמן מקלל, ונתקע בשלטים של מע``צ. פעם חשבתי שזה אידאולוגיה, כוס אחתוק מע``צ, אתם מניאקים עבריינים על האמאמ שלכם, אבל אחר כך הבנתי שזה סתם להתקע בעמודים. לא מתוכנן מדי. לא חכם מדי. פשוט סתם. נתן אוהב שאני שם את הראש שלי על החזה שלו. אתה מרגיש את הדפיקות, הוא שואל, ומביט בי בעיניים עמוק עמוק בשביל שלא יהיה לי לאן לברוח, כן, אני אומר, וואו. אני מרגיש. האמת שבהתחלה בכלל לא הרגשתי כלום, סתם אהבתי להניח את הראש שלי על החזה שלו, במיוחד לפני שהוא גילח, כי אחר כך זה היה סתמי כזה, ובהתחלה אמרתי לו שאני שומע רק בגלל שהוא הביט בי ככה. אתה שקרן, אמרתי לעצמי, אבל יש לזה סיבה טובה. אחר כך, אולי בגלל שרציתי לשמוע, אולי בגלל שלא רציתי להיות שקרן, ממש התחלתי לשמוע את הדפיקות לב שלו. בום בום. נתן בכושר. אתה אפילו לא יכול להרגיש את הדפיקות. הוא אומר שהוא כמו חיה רעה. רק לגעת והוא ישר מתפרץ. אחר כך אנחנו שוכבים. נתן אוהב שאני מאזין לדפיקות שלו לפני ואחרי. סגירת מעגל, הוא אומר. ואני מחייך. נתן אוהב לראות אותי מחייך. בלילה כשלבד לי אני מניח את הראש של הספה ומנסה להירדם. אני חרא בלהירדם. לא משנה מה אני עושה, לא משנה כמה אני עייף, שעות. פשוט שעות. יש איזו זוית אחת, נתן לימד אותי, כשאת שוכבת על הזוית של הראש עם חצי אוזן מקופלת והאוזן השניה מעורסלת בתוך הראש שלך, שאת גם יכולה להאזין לדפיקות הלב שלך. את הדפיקות לב שלי אין לי אף פעם בעיה לשמוע. אני לא בכושר, אז זה ממש המון בשניה. מה גם שהשומן עושה שיהיו לי המון חירחורים אז זה בכלל משתלב קטיושות לקרית שמונה. בלילה כשלבד לי אני מאזין לדפיקות הלב שלי. לא משהו מיוחד. לא משהו מבריק מדי. סתם דפיקות. אני מפחד לחשוב על זה יותר מדי האמת. אני מכיר את עצמי. בסוף הוא עוד יעצור רק בגלל שיימאס לו. אני מביט לכוכבים, רואה את העננים הולכים לשום מקום ואני עומד בכל מקום והדפיקות לב מציפות את כל ההוויה שלי. יש לי הוויה חרא. אף פעם לא אהבתי אותה. סביר להניח שאני אף פעם לא אוהב. בלילה כשלבד לי אני שוכב ליד המרפסת. נתן בחדר עושה משהו על המחשב ואני מאזין לדפיקות הלב כמו שנתן לימד אותי. בחוץ אני שומע את הקיקוני הזה. הבן אדם כל היום רק הולך ונתקע בעמודים. ולא סתם עמודים. חייבים להיות מקופרטים על שם מע``צ. הוא הולך ומדבר עם עצמו. רוב הזמן מקלל. יש איזה כוכב אחד שאני מכיר באופן אישי. אני, יש לי, לא רק חרא הוויה, יש לי גם חרא השכלה. שום דבר אני לא יודע. פעם חשבתי כי שום דבר לא מעניין אותי. היום אני יודע שזה לא מעניין אותי כי אני חרא בזה. שיכנוע עצמי כזה. למעשה, זה הדבר היחיד שאני טוב בו. לשכנע את עצמי בכל מיני דברים שאני רוצה. שעות שאני יכול להיכנס לכל דמות. לא לצאת ממנה לעולם. לעזוב את ההוויה חרא שלי ולהיות מישהו אחר. פעם ביום אני שאול מופז. אני אומר לכל האוגדות שלי להיות מאופקות בשביל שהמג``ד הכי זוטר בשטח יכול לעשות מלחמת עולם. אני יודע שהאוגדות שלי מלגלגות עלי, הפרסי הזה, הם אומרים, זה לא יילמד אותנו כלום. אבל, אין, אין מה לעשות. הדרגות שלי עושות את זה והם חייבים לבצע. אחרי הרמטכלות אני הולך לבקו``ם, משתחרר כמו שצריך, בלי מניירות של רמטכ``ל, והולך להיות מהנדס בניינים. אני אני אוהב להנדס בניינים. בעיקר באהו-האוס או משהו כזה. מעוגלים אבל. כמו שצריך. פינות זה דבר שלילי. רק מעוגלים. אחרי מנוחת הצהריים אני ראש ממשלה. נחמד אבל. אמין. ואחר כך אני אסטרונאוט שמפליג בחלל ודואג להשקות את כדור הארץ בשביל שלא יתחמם יותר מדי. מדי פעם אני גם במאדים. מסדר שם את האבנים בשביל שנאס``א יראו פרצופים מוזרים. כולם אומרים שאני עוף מוזר. כולם טועים. לא עוף ולא נעליים. אני פשוט מוזר. להגיד עוף זה לעשות איתי אמת. חסד ואמת. אני סתם מוזר. אני גם יודע שאני מוזר. לא צריך להיות גאון בשביל לנחש, ואני הרבה דברים, אבל גאון אני לא. פעם רציתי להיות אנטי מוזר. ניסיתי נורא. כולם אמרו לי שאני מעמיד פנים. אמרתי, אני זוכר, לאמא, שכולם לא אוהבים אותי. שמסתכלים עלי כזה מוזר. אמא אמרה שזה בסדר. שהיא מצטערת על המילה, אבל, תקשיב לי, אתה הבן שלי, ואני אוהבת אותך, ואתה מיוחד קצת אחרת. שכולם, סליחה על המילה, ילכו להזדיין. הם פשוט לא יכולים להבין אותך. אחר כך אמא חיבקה אותי גדול גדול. ואני אמרתי לה שאני ממש אוהב אותה. שכולם אוהבים את אמא שלהם, אבל אף אמא שלהם היא לא כמו האמא שלי. אחר כך היא שוב פעם נישקה אותי והלכה להכין לה בוץ לפני שהיא הולכת לנקות את הבתים. בזוית של העין ראיתי אותה בוכה. אולי בגלל הלנקות בתים. האמת שדיי בטוח שבגללי. אף פעם לא הייתה לי חברה. כולם אמרו לי שזה בסדר, זה בא עם הגיל, אתה, לאן יש לך למהר. וחוץ מזה, עדיף אהבה של פעם בחיים על פני מיליון חפוזים. אף פעם גם לא היה לי חפוז. אף פעם גם לא היה לי כלום. דן אומר שיש לו המון חברות אבל כולן רואות אותו בתור ידיד. שום דבר אחר. הן מדברות איתו על כאבי מחזור והוא רוצה לזיין להן את הצורה. אני אפילו ידידות אין לי. אפילו להגיד שהן מדברות איתי על טמפונים ואני רוצה לזיין להן את הצורה אני לא יכול להגיד. האמת שאני לא יכול להגיד שום דבר. בלילה אני אף פעם לא נרדם. אולי כי אני אוהב את הלילה. אולי כי אני לא נרדם אז החלטתי שאני אוהב את הלילה. אני מסתובב אצלנו פה בשכונה. הכלבים כבר מכירים אותי. אני כבר לא יודע מי הכלב האמיתי כאן אפילו. יש לילות של ירח מלא. הלילה בוהק והשמים קודחים. רוב הלילות סתם חשוכים. אפילו הצלליות לא מארחות לי חברה. אני הולך ככה עם עצמי. ככה כשאני לבד. יש איזה אחד שאני כל הזמן רואה מסתכל עלי מהקומה השלישית מפינת רמז ודיין. בבניין העגול הזה שיש שם. בניין יפה. בלי פינות. מעוגל כזה. כמו שצריך. כמו לה-קרה-מרייה. הוא בחור גדול כזה. הוא מביט בי ומחייך. אחר כך החבר שלו בא אליו. אני תמיד קולט אותו בשניה לפני שהתריס נסגר מניח אליו את הראש וכאילו מקשיב לחזה שלו. אני גם הייתי רוצה להקשיב פעם לחזה של מישהו. או מישהי. או משהו. סתם להניח את הראש על החזה ולהקשיב. לא מיני ולא נעליים. סתם להרגיש שאני לא לבד. אפילו שלא יאהבו אותי. רק שיהיו איתי. אני הולך ברחוב ונתקע בעמודים. אני אוהב שכואב לי. ככה אני מרגיש. הם אומרים שיש איזה קיקוני אחד בשכונה. שיש לו משהו עם מע``צ. אני מת לראות אותו יום אחד בחיים שלי. להגיד לו שגם אני הייתי פעם אחד כזה. שכולם מדברים אליו. מסתכלים כזה. שהיום אני ממש בסדר. תראה, אני אגיד לו, היום שאני רמטכ``ל ישראל. רוצה להגיד לו שיהיה בסדר. רוצה לתת לו חיבוק. רוצה להשליך לו את הדמעות. לתפוס אותו ולהניח אותו על החזה שלי. שיקשיב. שיהיה לא לבד.
