מקיאטו שלו
New member
אחד מאלה.
(הלוואי שמישהו בבית הקפה שאני יושבת בו עכשיו יסתכל על מסך המחשב שלי ויראה באיזה פורום אני כותבת.
הלוואי שהוא ייגש אליי בלי להתבייש או לחשוש. יתיישב לידי ויתחיל לדבר. תוך עשר דקות אנחנו אצלו בבית, במקסימום.)
---
השאלה אם הזיון הוא מוצלח או לא היא מדידה לגמרי, לא משנה מה יגידו לכם. או שכן או שלא, וזה נקבע בנקודה אחת: כשכואבות לי הרגליים וכואב לי הגב. מי שחושב שזה נוח ככה, למחוץ את הבטן כשהרגליים שלי על הכתפיים שלו והוא מקפל אותן עליי בכל כניסה ויציאה מהכוס שלי, טועה.
בקיצור, בנקודה הזאת אני צריכה להחליט: האם לעצור ולהגיד "סליחה, כואב לי, בוא נשנה תנוחה" או "רד ממני, כואב לי" ולטפס למעלה לדהרה פראית (וקצת מצחיקה, כשהפטמות שלי קופצות מעלה מטה מולו בעוד אני משפדת את עצמי עליו) או לנשוך שפתיים ולהמשיך ככה, כי זה טוב מכדי להפסיק, ואחר כך נתמודד עם הירכיים התפוסות והגב החצי שבור.
כזה זיון זה היה. מאלה שלא עוצרים באמצע. לא היה תא בגוף שלי (או שלו) שלא הזיע, השפריץ החוצה את המאמץ. אדומים וסמוקים שנינו, גונחים ומתנשפים. אני חושבת שהוא אמר משהו, אבל לא שמעתי. אצבעות הרגליים שלי מתקפלות לכל הכיוונים עם הזרמים החשמליים האלה, והסדין מתחתיי מוצף בתערובת של שנינו שנוטפת ממני, זולגת לאט על העור שלי. כשנתעורר, עוד כמה שעות, נהיה כל כך מסריחים מזרע וזיעה שלא תהיה לנו ברירה אלא להתקלח ביחד ולהתחיל את הכל מההתחלה.
לשנינו כבר אין נשימה אבל זה מהזיונים האלה, שלא עוצרים באמצע. פשוט לא עוצרים. על סף התקף לב הוא ממשיך לחדור אליי בעוצמה, ואני מתכופפת קדימה כדי לנשק אותו, לטרוף אותו. אני משתדלת לא לשרוט את גבו חזק מדי כשאני מצמידה אותו לתוכי ומעלה את האגן שלי עד כמה שהלחץ של גופו מאפשר לי, אבל אחר כך במקלחת אני אגלה ששרטתי גם שרטתי. אני לא רוצה לדעת באיזה בלגן נמצא השיער שלי כרגע. הכאב ברגליים מתחיל להיות בלתי נסבל, ובדיוק אז הוא נופל לידי, מותש, לא מסוגל יותר. אני מפילה את הרגליים שלי בעוצמה על המיטה, סחוטה, והוא מביא אותי לגמירה תוך שלוש שניות בדיוק עם אצבע מיומנת. הוא מניח את ראשו באמצע האגם שנוצר אצלי, ונרדם במהירות שלא ראיתי כמותה מימיי.
(הלוואי שמישהו בבית הקפה שאני יושבת בו עכשיו יסתכל על מסך המחשב שלי ויראה באיזה פורום אני כותבת.
הלוואי שהוא ייגש אליי בלי להתבייש או לחשוש. יתיישב לידי ויתחיל לדבר. תוך עשר דקות אנחנו אצלו בבית, במקסימום.)
---
השאלה אם הזיון הוא מוצלח או לא היא מדידה לגמרי, לא משנה מה יגידו לכם. או שכן או שלא, וזה נקבע בנקודה אחת: כשכואבות לי הרגליים וכואב לי הגב. מי שחושב שזה נוח ככה, למחוץ את הבטן כשהרגליים שלי על הכתפיים שלו והוא מקפל אותן עליי בכל כניסה ויציאה מהכוס שלי, טועה.
בקיצור, בנקודה הזאת אני צריכה להחליט: האם לעצור ולהגיד "סליחה, כואב לי, בוא נשנה תנוחה" או "רד ממני, כואב לי" ולטפס למעלה לדהרה פראית (וקצת מצחיקה, כשהפטמות שלי קופצות מעלה מטה מולו בעוד אני משפדת את עצמי עליו) או לנשוך שפתיים ולהמשיך ככה, כי זה טוב מכדי להפסיק, ואחר כך נתמודד עם הירכיים התפוסות והגב החצי שבור.
כזה זיון זה היה. מאלה שלא עוצרים באמצע. לא היה תא בגוף שלי (או שלו) שלא הזיע, השפריץ החוצה את המאמץ. אדומים וסמוקים שנינו, גונחים ומתנשפים. אני חושבת שהוא אמר משהו, אבל לא שמעתי. אצבעות הרגליים שלי מתקפלות לכל הכיוונים עם הזרמים החשמליים האלה, והסדין מתחתיי מוצף בתערובת של שנינו שנוטפת ממני, זולגת לאט על העור שלי. כשנתעורר, עוד כמה שעות, נהיה כל כך מסריחים מזרע וזיעה שלא תהיה לנו ברירה אלא להתקלח ביחד ולהתחיל את הכל מההתחלה.
לשנינו כבר אין נשימה אבל זה מהזיונים האלה, שלא עוצרים באמצע. פשוט לא עוצרים. על סף התקף לב הוא ממשיך לחדור אליי בעוצמה, ואני מתכופפת קדימה כדי לנשק אותו, לטרוף אותו. אני משתדלת לא לשרוט את גבו חזק מדי כשאני מצמידה אותו לתוכי ומעלה את האגן שלי עד כמה שהלחץ של גופו מאפשר לי, אבל אחר כך במקלחת אני אגלה ששרטתי גם שרטתי. אני לא רוצה לדעת באיזה בלגן נמצא השיער שלי כרגע. הכאב ברגליים מתחיל להיות בלתי נסבל, ובדיוק אז הוא נופל לידי, מותש, לא מסוגל יותר. אני מפילה את הרגליים שלי בעוצמה על המיטה, סחוטה, והוא מביא אותי לגמירה תוך שלוש שניות בדיוק עם אצבע מיומנת. הוא מניח את ראשו באמצע האגם שנוצר אצלי, ונרדם במהירות שלא ראיתי כמותה מימיי.
