אחד בספטמבר

[yaffa123]

אחד בספטמבר

מחר הוא היה צריך להתחיל את כתה יא´.......................................................... ........................................................... ...........................................................

 

[ח ל ו מ ו ת]

../images/Emo24.gif

 

[אחת מהצד]

.

תאריכים. הספירה ולפני הספירה. והיום זה בדיוק היום.. שפעם או שהיה יכול להיות. עונות השנה. לוח שנה פנימי. זה מוזר איך ממשיכים לגדל ילד שמת.

 

[אדומה2]

המשפט האחרון בהודעה

ככה גרם לי לעצור את רצף הקריאה שלי. אני לא איבדתי ילד, איבדתי אימא, וזה ממש ככה. היום זה בדיוק 11 חודשים מאז שאימא שלי נפטרה. היום זה גם היומולדת הראשון של אח שלי בלי אימא שלנו. כל הזמן יש לי שיחות עם אימא שלי, גם בלי לשים לב, ואני מנסה לראות מה היה קורה איתה פה, מה היא הייתה עושה שם.... לפעמים נדמה לי שאולי לא הייתה לי אימא מעולם וזה הכל רק סיפורים שסיפרו לי כל הזמן ואני האמנתי להם כי הם סופרו בצורה כל כך מוחשית. אני יודעת שזה לא נכון, אבל יש רגעים, אפילו הכי קצרים בעולם, שזה ממש מרגיש ככה.

 

[מתוך עולמות שבורים]

כתבתי את זה במקום אחר,

אבל כשהתחלתי לקרוא את השירשור הזה, זה התאים לי גם לכאן. וזה כל כך נכון... הכל עומד במקום הזמן ממשיך ללכת, היית כאן ופתאום, כמו חלום... גלי עטרי שרה, ואני מתחברת. כבר שנתיים וחצי. שנתיים וחצי עברו. וזה היה כאילו אתמול. זוכרת את היום הזה. חזרתי מהאוניברסיטה. נסעתי לדירה שלי. זוכרת את הטלפון מהמשטרה, ("אחותך לא הרגישה טוב, היא בבית חולים") את הטלפון מאבא, ("היא קפצה" אנחנו בבית חולים) בבית חולים, בבית חולים, בבית חולים, זה סימן טוב לא? זה אומר שהיא חיה, לא? אני זוכרת את בית החולים, את כל המכשירים והצינורות, "זה עניין של זמן"-הרופא אמר אז חיכינו. חיכינו למה? למוות שלה?! כן. כנראה. הרופא צדק. זה לקח עשרים וארבע שעות. הכל עומד במקום הזמן ממשיך ללכת היית כאן ופתאום, כמו חלום...

 

[yaffa123]

אחד בסםטמבר

מוזר בבוקר רק חיכיתי שהבנות יצאו. רציתי שיצאו כשאני מחייכת, שיתחילו את השנה עם איחולים מאמא. טוב, הם רק יצאו להסעות ואני לא יכולתי יותר, כנראה גם היום ודוקא גם המסיכה וההצגה.. הכי טובה ממש, לא שמו לב לכלום. ככה עם הדמעות לקחתי את האוטו ונסעתי לבית עלמין. לא היה אף אחד, הנוף, הנוף משהו שמתאים לפירסום צימר בגליל.. עצים ענקיים, ציפורים שלווה. בנוסף המצבה שהיא כל כך הוא ציורים מחייכים, הפרחים פורחים בשלל צבעים, ומשהו כמו יותר מחצי שעה, לא יודעת רק בכיתי. בכיתי ודברתי..בכיתי ובכיתי ופתאום לא יודעת איך, למה ומדוע הרגשתי שלווה רוגע כאילו זהו. לא יודעת, ישבתי בין העצים, הראש היה מרוקן רק ישבתי..

 

[אחת מהצד]

אולי

מצאת את המקום הטוב.. שהוא נמצא בו יחד איתך. שזה מקום עם הרבה שקט. ושלווה. מקום שנותן את הדבק. ואת הכוח להמשיך. אז שאלת לפני כמה זמן..והנה: ראשון בספטמבר. שעור בלבחור בחיים.

 

[yaffa123]

באמת אולי

אבל קשה לי להאמין. כי בשבילי המקום הזה הוא רק אבן. אבל אולי כן. כי עובדה והיה לי חשוב איך הוא יראה אנחנו החלטנו מה יהיה מצויר ואת אחד הציורים צירו הבנות יחד. והיה חשוב מאוד מה יהיה כתוב. לא יודעת בעצם מה לחשוב... כן ... לא.... אולי... אף אחד לא יודע

 

[אחת מהצד]

אבל

לא התכוונתי לאבן, יפה. אלא למקום שלו אצלך. ומאחלת לך שתדעי למצוא את המקום הזה כקונטרה לחוסר המנוחה. ונכון.. אף אחד לא יודע. רק את. מחבקת.. מהצד

 

[liat1953]

יפה,מה שיש לי ,זה לא מילים זה רק

ענק מכל הלב ליאת

 

[אמא של ג.]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

וגם אני מוסיפה את שלי שלך ורד ע.

 

[yaffa123]

תודה

 

[שירה ב]

בכלל לא מוזר!!!

למרות שאיבדתי בעל. הראשון בספטמבר עבר עלי בתחושה דומה. הוא היה כל כך חסר כדי לברך את בני בשנה מוצלחת .מעולם לא חשבתי כי הקבר יהיה מקום משמעותי עבורי.ואכן אני מוצאת את עצמי לא פעם נוסעת לקבר לבדי , בוכה מדברת, פורקת את אשר על ליבי ולהפתעתי, לאחר מכן אפופה תחושה של שלווה ורוגע ואפילו מעט כוחות בכדי להמשיך הלאה עד רגעי השבירה הבאים....