אז מסתבר שיש לזה שם.
במקרה הגעתי לפה, וכנראה שגליתי מה הבעיה שלי. מאז ומתמיד היה לי קשה בסיטואציות חברתיות, הייתי יושבת בצד ושותקת, בלתי נראית. ברקע. חוששת להביע את דעתי. תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים להתחבר בקלות לאנשים אחרים. לי זה אפשרי רק בכתב. במציאות אני נאלמת דום, או עונה תשובות יבשות וקצרות לאנשים, כי פשוט אין לי מה להגיד. כל פעם שאני צריכה להגיד משהו\ לעשות משהו מול קהל\קבוצה של אנשים, אני מתחילה לרעוד מפחד. להזיע. הדפיקות לב שלי בשמיים ואני מרגישה אותן בכל הגוף. כמו אינסטינקט נושן שזועק לי לקום ולברוח. כל היום רצות לי מחשבות של לו הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולשנות את מסלול החיים שלי, או בכלל- לפנטז על היותי אדם אחר לחלוטין. פרפקציוניזם משווע, שגורם לי לשנוא כל חלק קטן בי, כיון שהוא לא עומד בציפיות שלי מעצמי. ביקורתיות עצמית נוראית. השוואות אובססיביות לאחרים, וכמה הם מצליחים לעומתי. מחסור נוראי בכישורים חברתיים. לפני חודש-חודשיים ניתקתי את עצמי מההרגל של לצאת כל סופ"ש לבר, כי פשוט לא יכולתי לשאת יותר את הסיטואציה בה אני בלתי נראית, אבל לא מסוגלת לעשות דבר כדי לצאת מזה. לבסוף הגעתי למסקנה שהלבד רק עוד יותר מוציא אותי מדעתי, אז חזרתי "לצאת", רק שעכשיו, מוצאת את עצמי בורחת עוד יותר, בעזרת אלכוהול וסמים. פשוט תחושה כללית שיש איזה ענן אפור שעוקב אחרי, וממטיר עלי את גשמיו. לא יודעת איך לצאת מזה. אני מרחמת על אמא שלי שצריכה לספוג את זה, תמיד שאני בבית אני עצבנית וכעוסה, ומוציאה עליה את מרבית העצבים. העצבים של למה אני לא עושה עם עצמי משהו ולמה אני לא חיה את החיים, למה אני תקועה. למה אני תקועה. ויותר חשוב, איך אני משתחררת?
במקרה הגעתי לפה, וכנראה שגליתי מה הבעיה שלי. מאז ומתמיד היה לי קשה בסיטואציות חברתיות, הייתי יושבת בצד ושותקת, בלתי נראית. ברקע. חוששת להביע את דעתי. תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים להתחבר בקלות לאנשים אחרים. לי זה אפשרי רק בכתב. במציאות אני נאלמת דום, או עונה תשובות יבשות וקצרות לאנשים, כי פשוט אין לי מה להגיד. כל פעם שאני צריכה להגיד משהו\ לעשות משהו מול קהל\קבוצה של אנשים, אני מתחילה לרעוד מפחד. להזיע. הדפיקות לב שלי בשמיים ואני מרגישה אותן בכל הגוף. כמו אינסטינקט נושן שזועק לי לקום ולברוח. כל היום רצות לי מחשבות של לו הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולשנות את מסלול החיים שלי, או בכלל- לפנטז על היותי אדם אחר לחלוטין. פרפקציוניזם משווע, שגורם לי לשנוא כל חלק קטן בי, כיון שהוא לא עומד בציפיות שלי מעצמי. ביקורתיות עצמית נוראית. השוואות אובססיביות לאחרים, וכמה הם מצליחים לעומתי. מחסור נוראי בכישורים חברתיים. לפני חודש-חודשיים ניתקתי את עצמי מההרגל של לצאת כל סופ"ש לבר, כי פשוט לא יכולתי לשאת יותר את הסיטואציה בה אני בלתי נראית, אבל לא מסוגלת לעשות דבר כדי לצאת מזה. לבסוף הגעתי למסקנה שהלבד רק עוד יותר מוציא אותי מדעתי, אז חזרתי "לצאת", רק שעכשיו, מוצאת את עצמי בורחת עוד יותר, בעזרת אלכוהול וסמים. פשוט תחושה כללית שיש איזה ענן אפור שעוקב אחרי, וממטיר עלי את גשמיו. לא יודעת איך לצאת מזה. אני מרחמת על אמא שלי שצריכה לספוג את זה, תמיד שאני בבית אני עצבנית וכעוסה, ומוציאה עליה את מרבית העצבים. העצבים של למה אני לא עושה עם עצמי משהו ולמה אני לא חיה את החיים, למה אני תקועה. למה אני תקועה. ויותר חשוב, איך אני משתחררת?
