אז מה...
בתוך כל השקט של שבת פתאום אזעקה... לא לדעת איפה הילדים, לרוץ לפלאפון תוך שהבום הראשון מרעיד את הבית ולהתפלל שלא יפלו הקוים עד שאני מצליחה לחייג. לשמוע שהם בבית, בממ"ד שוכבים על הרצפה ופוחדים עד מוות.. לחכות 15 דקות שנוכל לצאת מהסיוט הזה ואני אוכל לראות אותם, לפתוח את הדלת ולראות את הילדה שלי לבנה כמו קיר, רועדת כולה ובקושי מצליחה לדבר מנקישות השיניים, לחבק אותה ולהרגיש אותה נוזלת מתוך ידיי מרוב שהגוף שלה לא מתפקד. לנסות להרגיע תוך שהיא בוכה שהיא לא נשארת פה עוד דקה, לרוץ בבית עם ילד אחד על הידיים שבוכה שהוא פוחד, עם ילדה אחת שלראות את עינייה זה מספיק בהחלט כדי להבין את הזוועה שהיא מצויה בה... לארוז כמה שיותר דברים בכמה שפחות זמן, לזרוק בדיחות פה ושם כדי שיצאו מההלם, לענות לחמישים שיחות של אנשים שרק רוצים לדעת שהכל בסדר ולנסות להעביר מילים בין עשרות סמסים של אנשים שלא מצליחים לחייג. לקלל את הקוים המזורגגים ואת חוסר היכולת להוציא שיחות. להסביר להם מה קורה אם יש עוד אזעקה ואנחנו באוטו... ולסוע, כי אמא הבטיחה שאנחנו תחת טילים לא נשארים בבית. לראות אותם פותחים חלונות כדי לשמוע, להתמודד עם כל השאלות, להתמודד עם הפחד כי בדרך אין מבנים להתחבא בהם, ולקוות שמה שאני עושה זה מה שצריך לעשות עכשיו. אז מה... זה יעבור בזמן הקרוב?