טוב, אז אני לא אענה כשאלון../images/Emo3.gif../images/Emo107.gif
היחס שלי השתנה בהרבה לגבי הסוסים והרכיבה. האהבה שלי אליהם רק גדלה, אבל בכל השאר אני מרגישה שינוי. אני לא ממש רציתי להתמקצע בסוסים בעבר (לפחות לא בהדרכת רכיבה, בוטרינריה כן), היום אני דווקא מאוד רוצה להוציא תעודת הדרכה. למרות זאת, לא יודעת אם אני ארצה ממש לעבוד בזה אח"כ. אני מרגישה שבעבר הרכיבה הייתה בשבילי משהו קצת יותר מסתם תחביב, משהו מאוד משמעותי בחיים שלי. גם היום אני מרגישה ככה, אבל אני מרגישה שיש דברים שמדורגים יותר גבוה אצלי בסולם העדיפויות, דוגמת הלימודים. פעם גם מאוד חיפשתי את הרצון הזה להתקדם מהר ולהתחרות, היום אני רוכבת גם בשביל ההנאה והנפש, לא ממהרת לשום מקום. ברור שאני שואפת גם להתקדם, אבל זה לא העיקר. החלומות- לא יודעת אם השתנו, אבל למדתי לקבל את זה שאני לא יכולה להחזיק סוס משלי, לא כרגע לפחות. פעם ממש רציתי סוס, בכל מחיר. היום אני שמחה דווקא שעדיין לא היה לי סוס והיה לי זמן להשקיע בדברים אחרים, וברור שאני רוצה שיהיה לי סוס ביום מן הימים, אבל זה ממש לא מתאים בתקופה הזאת. פעם גם תמיד חלמתי להתחרות, היום זה כבר נראה לי פחות מלהיב, למרות שאני מאוד ארצה אם יזדמן לי. רק החלום של להיות וטרינרית תמיד נשאר. כשהתחלתי לרכב רכבתי ווסטרן ותמיד דיברו איתי על זה ש"אינגליש זה התעללות" וכו', ורק אחרי שדיברתי עם אנשי אינגליש ואפילו התחלתי לרכב אינגליש בעצמי, גיליתי שזה ממש לא נכון ואפילו הסתבר שזה הסגנון שאני יותר מתחברת אליו, למרות שעדיין יש בי לפעמים געגועים לווסטרן. גם לגבי מירוצים הדעה שלי השתנתה לטובה. עוד שינוי שחל בי, לאחר המעבר לאינגליש הוא ההתאהבות בדרסז'. פעם הייתי בגישה של "דרסז' זה משעמם, קפיצות זה כיף", היום זה ממש לא ככה. פתאום אני רואה את החשיבות ואת היופי של הדרסז' ודווקא מהקפיצות אני פחות נהנית ואפילו פרשתי מזה. גם הגישה שלי לגבי רכיבה טיפולית השתנתה. פעם הייתי די אנטי, היום אני דווקא בעד ואני רואה כמה שזה תורם. בנוגע לנפילות- דווקא פה אני מרגישה הידרדרות. פעם לא ממש הזיז לי אם נפלתי,לא ממש פחדתי מזה, ישר עליתי חזרה והמשכתי בשיעור. אולי קצת בכיתי לפעמים, מההלם והכאב, אבל לא משהו יותר מדי רציני. כיום יש לי פחד מאוד לא מוסבר מליפול, כל הביטחון שלי ברכיבה על הפנים.
זה מתבטא בלחץ היסטרי כל פעם שסוס קצת נבהל לי או בלחץ לא נורמלי כשאני בלי ארכובות. ואולי זה לא הפחד מהנפילה, אלא הפחד מהכאב שאחרי זה. ההבדלים מפעם להיום נובעים גם מהתבגרות וגם מהעובדה שרכשתי הרבה יותר ניסיון בעבודה עם סוסים וברכיבה, למדתי להכיר אותם יותר טוב, למדתי עליהם ועל ענפי הרכיבה השונים. הפחד מנפילות זה כנראה איזה סוג של טראומה בלתי מוסברת, אבל אני בטוחה שיעבור לי מתישהו, אולי דווקא כשאני אפול שוב ואגלה שזה לא כזה נורא.
זהו, סליחה על החפירה.
