אז מה עדיף?

[TinaBa]

אז מה עדיף?

לזכור ולהרגיש
או לברוח לצמצום.

לא בטוחה מה יותר מזיק, מה יותר בלתי נסבל.....


והטיפול הבא כל כך רחוק מידי.
ואני כל כך צריכה שיחיזקו אותי. שיחזיקו איתי....

רוצה לברוח רחוק רחוק מהזכרונות.

 

[jellybelly1]

להרגיש

אבל לא חצי-להרגיש. להרגיש עד הסוף

 

[TinaBa]

ואם מה שמרגישים

לא נסבל?
לא דברים שאמורים לקרות לעולם.
לא זכרונות שאמורים להיות לאף אחד...

 

[כמהאפשר]

בוקר טוב

ממשיכים בכל זאת.

מתמקדים בקרני האור שמבצבצים בין האפור.
וכאשר נדמה שהן אינן- מוצאים אותן,
בזכוכית מגדלת, בדמיון,
בשקט.
מציירים אותן לעצמך.

ממשיכים ללכת,
כי אין ברירה אחרת.

 

[TinaBa]

יותר מתמיד

יש לי קרני אור להאחז בהן.
לא כאן הבעיה. אני לא מחפשת סיבות להמשיך.
אני מנסה להבין *איך* אני אמורה להמשיך-
האם יש לי את הכוחות להחזיק מעמד מול זוועות שמתגלות לי או שאני בורחת רחוק רחוק למחלה...

 

[כמהאפשר]

כן,

הבנתי כך בדיוק.

איך? פשוט ממשיכים.
פשוט- הכי לא פשוט.
מתמקדים באותן קרני אור, גם כאשר העיניים מלאות בדמעות הראייה מתערפלת.
כי *אין* דרך אחרת.
מתמקדים בכוח. מעבירים את מוקד הראיה ממה שבפנים- לאותו האור.
התינוקת, שיר מסוים, עוד משהו.
ולאט לאט גם במוקד התחושה משתנה את מרכז הכובד.כאשר מתמקדים פיזית במשהו- התחושה ננעלת עליו בשלב מסוים. המחשבה ננעלת עליו בשלב מסוים.
והרי זה לא מה שעושים בהפרעות אכילה, רק בצורה שלילית?

אז אני לא מדברת על הדחקה-
כבל כן על נסיון שינוי מרכז הכובד. על להלחם.
על לנסות לקחת שליטה.
פשוט ממשיכים לחיות..

 

[תמרה45]

שניהם נשמעים מתיאורייך לא משהו

אבל אם את בוחרת להרגיש אז תהיי במנוחה, שלא תילחצי מההרגשות..
ואם לברוח לצמצום {שתכלס', אני פחות בעד, לדעתי הצמצום מכאיב ברמות אחרות, מכבה כמו אש, רק שפה אמצעי הכיבוי שלך יהיה לא מים, אלא הדחקה או כל דבר אחר.. וזה יכול להיות אאוצ' מאוד..}
אז גם בנחת.. חח אבל זה סותר, אז לא.
אולי תכתבי נשמתי? חפשי אולי נק' טובות.. דברים טובים, אולי תשתפי אותנו? אולי תכתבי שיר על עולם אחר?
... מתוקה את!!! אוהבת אותך! מחזקת! ומבינה!!! לא נותנת לך ליפול!!!

 

[TinaBa]

יש משהו בזה-

ומה שכתבת מוביל אותי לחשוב שלמעשה יהיה קשה ככה או ככה,
ואז-
אולי עדיף לבחור במשהו שמקדם אותי... משהו שלעבור דרכו יכול להשאיר אותי במקום אחר- יותר טוב.
וזה אומר להרגיש, ולכאוב את מה שעולה... בתקווה שאחרי זה יהיה טוב יותר...

אבל זה כל כך קשה. כל כך בלתי נסבל....
כי הגוף מגלם בתוכו את הזוועות.
ולצמצם את הגוף, בפנטזיה, מצמצם את הזוועות שמגולמות בו.
וגם- כשצריך להשתמש באיברים מסויימים כדי לאכול... ואותם האיברים בדיוק היו שם... עשו את מה שעשו...

אני באמת מרגישה שאני צריכה לכתוב.
רק מפחדת שזה יפרק אותי יותר.

תודה על מה שכתבת

 

[תמרה45]

יפה אמרת

זו תהיה בחירה מצויינת מצידך לעשות לבחור במשהו שיקדם אותך..
יקדם אותך בעיקר בתודעה.. שתהיה לך תודעה בהירה יותר.. פחות כאובה, פחות קשה... זו עיקר ההתקדמות {כך נשמע לי מתיאורך ומדברייך}
הגוף מגלם בתוכו את הזוועות, והזכרון שזוכר את כל הזכרונות.. זה לא פשוט!! זה מכבה, זה מכאיב, זה מבהיל, יכול להיות הרבה.
אבל לתת לזה להיות בתודעה שלך ובזכרון רק לשם ההיזכרות יש בזה גם משהו מרפא.. כי זה יראה לך את מה שמאוד כואב אולי, אבל גם את מה שאת לא בו עכשיו.
ההתקדמות שלך במציאות הרי היא במקום אחר עכשיו.. המציאות חיים שלך עכשיו היא הרבה יותר מאוזנת ובריאה..
והרי הזכרונות הם המכאיבים.. אז אולי לתת להם להיות בזכרון שלך זה יעורר בך אמפתיה לגביהם.. יעורר בך מקום פנימי שלא שופט את הזכרונות האלה.. אלא כואב אותם.. ומנחם.. אך זהו, אין להם כבר ממשות יותר מזה.. את מבינה?
כשאני מרגישה את הצורך לכתוב ומפחדת שזה יפרק אותך, אני רואה בזה {לפעמים, כשאני מסוגלת ויכולה} תירגול. הרי זה אומר שאני ממש צריכה לבחור את המילים שלי, את איך שאני מתנסחת.
הרי אני / את מפחדות לכתוב, כי אנחנו יודעות את העוצמה של המילים, ואת החשיבות שלהן מבחינת איך שהן יתארו את המצב, אותי.. ואף אחד לא אוהב שמצבו "קריטי" וקשה לנשיאה, גם אם זה רק במילים.. ובמיוחד כשמדובר בנושאים עדינים, ורגישים כ"כ..
אז אולי... וזו רק הצעה- זה יכול להיות מבחינתך הזדמנות לשבת ובנחת ולנסות להיות בכתיבה במקום יותר רך.. שמתאר דברים בצורה יותר "נעימה" ואפשרית... אני בטוחה שבתוכך את תוכלי לזהות מה פוגע בך ומחליש.. איזה סגנון מילים.. איזה סגנון תיאור.. ואיזה סגנון בכוחו יותר לרומם, להיות פחות שיפוטי, פחות נגוע.....
חיבוק ו

 

[תמרה45]

זה ממש כמו

פצע מדמם, שאתה רוצה רק לעטוף אותו, לחבוש אותו. הוא עצמו ירפא לבד, לאט עם הזמן, אך אתה - כמטפל / רופא / אמא שחובשת וכו'- רוצה לעטוף אותו, להכיל, בצורה הכי עדינה שיכולה להיות כביכול...

 

[מייפלס]

דברים מאוד חכמים ורוחניים כתבת תמרה

 

[lital172]

עשו את מה שעשו באיומים ולא אשמים לרגע....

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מותק שלי.

זה עצוב, אבל אני חושבת שגם את כבר יודעת שגם לצמצם את הגוף לא מצמצם את הכאב.
עברת דבר שאף אחת לא אמורה לעבור. קרה דבר שלא אמור לקרות.
זה בלתי נסלח ובלתי נסבל וזה נורא. הלוואי שזה לא היה קורה והלוואי שלא היית צריכה לשאת את המשא הזה.
אבל לא לאכול, לצמצם, להקטין את הגוף ולהכאיב לו-
לא ישנה את זה. לא יחזיר את הזמן אחורה, לא יקח ממך את הידיעה.

אני מזדהה מאוד עם הביטוי "לעבור דרך". אני זוכרת שלבים בהתמודדות שלי בתוך הטיפול שלי שבהן הכאב והצער היו כמו ים גדול סביבי. בכל מקום. כל ההוויה והקיום שלי היו רק זה. והייתי בתוך הים הזה, מוקפת, מוצפת, מכל הכיוונים וגם בתוכי.
זה לא לעבור על ולא לעבור ליד וזה לא להתמודד. זה ממש לעבור דרך הדבר הזה. להסכים להכנס אליו כדי שאפשר יהיה לצאת. אני מרגישה שבהרבה מובנים אין דרך אחרת לעשות שינוי או לצמוח חוץ מלעבור דרך זה.

הלוואי שהיה לי דברים אופטימיים יותר או קלים יותר להגיד.
אני רק יכולה להגיד שעוד הרבה מאיתנו כאן יודעות כמה זה כואב וקשה,
ולקוות שיכאב לך פחות.

אוהבת.

 

[TinaBa]

רחלי יקרה,

איזה כיף שמגיע מוצ"ש והפורום מתמלא הודעות ממך

כתבתי הודעה מלאה בתובנות, אבל שניה לפני ששלחתי החלטתי שמוטב לשלוח אותה לפסיכולוגית שלי....
[למרות שזה לוותר על מקום מובטח בסיכום החודשי

]

ו-

 

[lital172]

אהובתי...

להרגיש עם כל הקושי. כי בין כל הכאב והזכרונות , יש לך אוצר בידיים. ובן זוג יקר ואוהב... ועוד הרבה דברים שיצרת לעצמך.

ואף אחד לא אמור לעבור מה שעברת. ומותר לבכות ולהתפרק ולכעוס. אבל לא על עצמך. את לא אשמה בדבר. הגוף שלך לא אשם במה שעשו לו ולא מגיע לו להיות בצמצום...

תחיי. תרגישי. תאהבי... נכון יהיו גם רגשות לא קלים. אבל חשוב להזכיר לעצמך שהן באות ולומר בקול:
״אני מוגנת עכשיו...״

אני אוהבת אותך. הכאב הזה יחלוף... את תראי.

 

[levshavur]

לזכור ולהרגיש...

טינה בה שלום
אני חושבת שעם כל הכאב והקושי חשוב לתת לרגשות ולזיכרונות לצאת, להתמודד איתם בטיפול, לפחות ככה זה היה בשבילי, ברגע שהתחלתי באמת להתמודד עם כל הסבל של החיים שלי זו הייתה דלת לכיוון ההחלמה זה בסופו של דבר עזר לי.
וצמצום לא מביא להחלמה הוא רק מחריף את הה"א ועוצר את ההתקדמות לכיוון ההחלמה- זה להפך מהחלמה...
כשמטפלים בזיכרונות כבר הרבה פחות קשה להתמודד איתם. בהתחלה זה מאוד מציף אבל לאט לאט הזיכרונות פחות מכאיבים במיוחד אם את מנסה לזכור שזה לא קורה עכשיו...זה דורש תרגול, אבל זה אפשרי. כיום הפלשבקים לא מנהלים את החיים שלי כמו שהם היו בעבר.
את יכולה להיות חזקה יותר בלי לצמצם...
לבשה.

 

[hory0]

אני חושבת עליך המון.

 

[TinaBa]

טוב לראות אותך